פרק 5 חלק א' - " כל השבורים עם השבורות."

זמן קריאה בממוצע: 60 דקות. מומלץ לקרוא דרך מחשב. קריאה נעימה!

"כל השבורים עם השבורות" - מה המשפט הזה גורם לך להרגיש?

ריפוי מתחיל בהסתכלות ארוכה ועמוקה על התפקיד שאני משחקת בכאב שלי.

"כל השבורות עם השבורים" – זה לא יכול לקרות אחרת, תחשבו על זה רגע.

תיקחו לדוגמה חתיכות שבורות של צלחת, חברו את השברים ביחד, הם כנראה יוכלו להתחבר לצלחת אחת,

 אך תיקחו צלחת שלמה ונסו להדביק לה חתיכה שבורה מצלחת שבורה אחרת, לא יתחברו, נכון?

זה בדיוק סיפורם של "כל השבורות עם השבורים".

לכל דבר ביקום יש "קודי הפעלה" או "הוראות הפעלה" אם תרצו לקרוא לזה, גם לנו, לבני האדם. קודי הפעלה בהקשר של הגוף שלנו, של הרגש שלנו, של המיינד שלנו, של הנשמה שלנו, הם מחוברים לתשתית שלנו בין זה לזה. התפקיד שלנו הוא להיזכר בהם מחדש בכדי שנוכל להבין מה הקוד שמפעיל אותנו ומה הטבע האנושי מלכתחילה.

למידת קודי ההפעלה האנושיים והאישיים של כל אדם לעצמו הם השער להתפתחות הגבוהה ביותר שנוכל לחוות.

תחשבו על זה רגע, אנחנו קונים כל מכשיר חשמלי או רכב ולומדים מה ההוראות טיפול שלו, נכון?

האם אי פעם חשבתם "מה ההוראות טיפול" שמתאימות לכן?

רוב האנשים פשוט פועלים, ללא מחשבה מעמיקה מאחורי הפעולות שלהם, והם יתקשו להסביר מה עומד מאחורי הבחירות והפעולות שלהם, משום שהעדיפו פשוט לא לדעת, אנשים מפחדים להרגיש.

בסופו של דבר אנחנו פועלים בהרבה מהפעולות שלנו כעיוורים, שכחנו את הקסם של לשאול שאלות, לחשוב מחשבות חדשות, להכיר את עצמנו ללא השטיפה המוחית שעברנו כל חיינו, אני בהזדהות מלהיות הדמות שאני כרגע מבלי לבדוק כמה ממנה היא בחירה שלי?

לצערי לא כולנו נבחר לגלות את החלקים העמוקים האלה שבנו בגלגול הזה

מתוך פחד שאנחנו אפילו לא ערים לקיומו.

כמויות הרגלי ההכחשה הרבים שקיימים בחיינו הם רק הוכחה לפחד הזה.

אנחנו הופכים להיות חסרי תחושה במידה מסויימת, ומפספסים את העוצמה והכוח האנושי שקיים

בפגיעות שלנו.

פגיעות היא עוצמה ושער לריפוי.

הפחד הוא השומר שעומד בכניסה לשער הזה ואומר לנו "עד כאן ! הכניסה לכאן אסורה, מפחידה, מאיימת, מסוכנת, לא נודעת" - אנו מאמינים לפחד מתוך מחשבה שהוא האמת האבסולוטית, מה שגורם לנו לעשות פעולות שמונעות ממנוע תת הכרתי - בעצם כשאני לא בטוחה בכוח שלי להתמודד עם כל פחד שעולה בי - אני מדחיקה את הפחד למקום מסוים אבל הוא לא נעלם באמת, הוא ממשיך לחיות בנו כל הזמן ואף שולט במידה מסוימת בחיינו.

איך אני מגיבה לפחד שעולה ?

האם אני מדברת איתו ? כותבת אותו? בוכה אותו? מטפלת בו? מערסלת אותו? נושמת אותו? מלטפת אותו? מקרקעת אותו? לומדת אותו? מכירה אותו?

או

האם אני מטביעה אותו באלכוהול, בסמים, במסיבות, בהרבה דרמה או הרבה אנשים כל הזמן סביבי, אולי במערכות יחסים שאני משליכה עליהם את הפחדים שלי מבלי להיות ערה לכך? אולי דרך אוכל? אולי דרך מין? אולי דרך טביעה במסך שעות ארוכות? אולי דרך שינה?

אולי דרך הלקאה עצמית?

אולי קצת מהכל ?

כשאנחנו נעצרות בשער הפגיעות ומחפשות דרכים להימנע ממנו, אנחנו בעצם מקבעות בתוכנו את האמונה שאין לי בטחון פנימי בתוכי עם עצמי,

זה יתבטא במציאות דרך מגוון דרכים כפי שהעליתי קודם.

בתור אחת שהעבירה את מרבית ימייה במיטה בשינה מפחד מלהתמודד,

שהתאהבה בבחורים כמעט מיד מבלי להכיר אותם לעומק ונשבר לה הלב כשזה לא הסתדר,

בתור בחורה שנמנעה שנים רבות מבני אדם ומלפגוש את עצמה בעוצמתה כפי שנועדתי -

אני כאן להגיד לך,

יש לך כוחות פנימיים להתמודד עם כל דבר, ככה נולדת.

עלינו להכיר בכוחות האלה בכדי לחיות כאן בבטחון פנימי מלא שמאפשר לנו

להיות מי שהגענו לכאן להיות ב א מ ת.

יצורי תודעה וריפוי שמשנים סדרי עולם, אנושות ערה ומחוברת לעצמה דרך כוחות הטבע שקיימים בתוכה ומחוצה לה בהרמוניה מלאת חיים, אהבה ואומץ.

אם נבחר לממש את הזכות להשתמש בכוח הלב והריפוי שקיימים בתוכנו, נוכל לזהות בתוכנו דפוסים כואבים ולמפות את "כפתורי ההפעלה" שלנו במפה חדשה שתוביל אותנו לייצר בתוכנו ובחיינו את *"אומנות הקינטסוגי".

אם נבחר להמשיך להתעלם מהכוח הייחודי שניתן לנו, פשוט נמצא את עצמנו משחזרים את סיפור ששמו - "חתיכה אחת שבורה" שוב ושוב.

יהיה לנו קושי להעמיק לתוך הלב, ונוכל למשוך ולהימשך רק לחתיכות שבורות כמונו שמסוגלות רק לפצוע, ללא יכולת חיבור וריפוי אמיתית שמגיעה מתוך הלב.

כל זה משום שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לראות את השבר שבנו.

אנחנו מופעלים ע"י "כפתורי הפעלה" ולא מזהים כלל שלא אנחנו אלה שמשיטים את הספינה שלנו אלא הדפוסים שלנו, שבכלל לא בחרנו בעצמנו.

קולטות?

אני מדברת על האנשים האלה שיעשו הכל כדי להימנע מהכאב שנתפס במוח שלהם

כ"כניסה אסורה", ויפסידו בכך את עצמם בעודם בחיים, זה נראה אולי כלפי חוץ שהם

"חיים טוב", אל תתנו למראה עיניים לבלבל אתכן, זה רק כיסוי שקל להם להתעסק איתו כדי לא לחוות את הכאב של עצמם.

למעשה, המקום שהם הכי בורחים ופוחדים ממנו הוא השער לריפוי שלהם,

השער להכרות עם מי שהם באמת, השער ללב.

שם נמצא ה Naked heART שלנו.

המקום בו אנחנו יוצרים אומנות מהלב שלנו, מהחיים שלנו, במודעות והכרה מלאה.

הבחירה אצלנו.

*אומנות הקינטסוגי - אומנות יפנית שמשמעותה "חיבור מוזהב" בה מתקנים, משחזרים מחדש ומחברים כלים שבורים בדיוק ייחודי ורגיש מצליחים לייצר מהשבור - כלי שלם, ייחודי, יפייפיה, שאין כמוהו שני לו בעולם.

ממש כמו האומנות ליצור את עצמנו מחדש.

אני בהריון מבן.

אני מתחילה להבין לפי פרק הזמן שאני בהריון שזה קרה ביום ששכבנו לפני שטסתי, ביום הזה שהיה לי נעים איתו, ביום הזה שהוא היה פצוע ברגל ולא יכל לתפקד יותר מדיי ואני תפסתי את הפיקוד על החוויה המינית וזה היה לי נעים.

ביום הזה שהייתי בביוץ ולא ידעתי שלגמור בחוץ זה לא מספיק בטוח, גם אם עשיתי את זה כל חיי ללא פעם אחת שזה קרה.

עד אותו יום, במערכות יחסים ארוכות, אחרי שאני ובן הזוג שלי נבדקנו שהכל בסדר, חשבתי שזה סבבה לקיים סקס בלי קונדום, בתנאי שהם תמיד גומרים בחוץ, בחיים לא הסכמתי שיגמרו בפנים, כי א' זה מסוכן ולא משחק שרציתי אי פעם לשק בו, וב' גם משום שזה הרגיש לי אינטימי מדיי להכיל בתוכי את הזרע שלו ובמוחי חשבתי שאעשה את זה רק עם האדם שארצה לחיות איתו חיים ארוכים ואולי ילדים.

חשבתי שלגמור בחוץ זה מספיק מוגן עבורי, עובדה שהרגיעה אותי כי מאז שאני פעילה מינית מעולם לא נכנסתי להריון וגם לא לקחתי מעולם פוסטינור או כל כדור שכזה, זה פשוט מעולם לא קרה.

לא ידעתי שמדובר בסה"כ במזל.

היום כשאני מכירה את הסייקל שלי, אני יודעת את הגוף שלי, אני יודעת את ההורמונים שלי, אני בתקשורת עם החשקים שלי, אני יודעת את זמני הפוריות שלי וגם את הזמנים שבהם אני רוצה זמן לעצמי לבד.

למדתי את שיטת המודעות לפוריות ואני ממליצה לכל גבר ואישה פעילים מינית לקחת אחראיות וללמוד - ידע אמיתי על פוריות וגוף האישה.

זה איפשר לי להכיר כל כך הרבה חלקים שבי שהופעלו בידיי הורמונים ששלטו בי מבלי שאדע בכלל, וברגע שאני מודעת אליהם היום אני יכולה לנהל את חיי עם התחשבות בסייקל שלי וחמלה לעצמי בימים "שאין לי כוח לאף אחד", זה שינה את חיי וזה עוגן עבורי היום בימים קשים יותר,

ואני בטוחה שזה יעזור לי רבות בקשר הבא שיהיה לי, הן בצד המיני והן בצד הרגשי, אז תודה ל"טעויות" שמעירות אותנו ללמוד ולחקור ולהעמיק.

אחרי שנים של חקירה, למידה והתבוננות, למדתי מה ההפרשות הנשיות שלי מספרות לי, מה הרגשות שלי מספרים לי, מה הימים שאני חרמנית או בכלל לא מבטאים ואיך כל זה עוזר לי לרפא את האנדומטריוזיס שלי!

יצרתי טבלת אקסל ויומן פיזי בו אני מחברת בין גוף לנפש, בין ריפוי לכאב, בין פוריות לזמן בטוח, בין מיניות לחשקים לאוכל ולרגשות ! כל זה ועוד בעזרת תיעוד והתבוננות בעיקר.

זה מאפשר לי למידה של תבניות שמתרחשות מדיי חודש בתוכי, וניהול התגובה שלי בטרם תרחישים עולים ובזמן אמת, ללא מנגנון פנימי שמחליט עבורי ומפעיל אותי, אלא בעזרת מודעות ובטחון פנימי והיכרות עם המערכת שלי שאני יודעת לטפל ולרפא כל דבר שעולה בסייקל החודשי. למדתי את השפה של הגוף.

בסופו של דבר עלינו להבין שהווסת שלנו היא "הבלופרינט" של החודש הקודם, - כלומר איך שתהיי בתוכך עם עצמך בחודש הזה יבוא לידיי ביטוי בווסת הבאה, הווסת היא "הקבלה"

לקרבה או לריחוק שלך עם עצמך אפשר להגיד.

אם זה מעניין אותך גם ללמוד את זה לעומק, תכתבי לי ואשמח לעזור לך להבין את זה יותר.

"למה אלוהים נתן לי את ההריון הזה ממנו עכשיו? כשאני כ"כ מתאמצת לשכוח ממנו?

למה כל פעם שאני מנסה לעבור ממנו הלאה משהו מושך אותי אליו בחזרה?

מה היקום מנסה להגיד לי?

איך בכלל נכנסתי להריון?

מאז שגילו לי את האנדומטריוזיס נאמר לי שיהיה לי קשה להרות ושמחתי מכך כי לא רציתי להרות בחיי, איך זה דווקא קרה לי עכשיו איתו? למה זה קורה לי????"

המון שאלות, המון רגשות, אבל ידעתי שאני חייבת לעשות הפלה, אני בקושי מחזיקה את עצמי בימים האלה, עדיין מתאבלת על המערכת יחסים, בן מיד המשיך הלאה עם גברת כפפות מנומרות.

האינסטינקט הראשון שלי היה פשוט ללכת לספר לו, למרות שחששתי לפגוש אותו, הרגשתי שזה משהו שעליי להגיד לו פנים מול פנים, אז הלכתי לבר שלו איזה ערב, התחלתי להתקרב לאיזור הישיבה בחוץ ואני רואה אותו יושב איתה, לא עבר שבוע אפילו מהפרידה שלנו.

אני רואה אותם מרחוק יושבים אחד ליד השניה צמודים, אני מיד מבינה שהוא המשיך איתה כאילו מעולם לא הייתי, אני לא מצליחה להחזיק את הבכי ואני רצה חזרה הביתה ומתפרקת שם,

לא יכולתי להתקרב יותר.

אני שמה את הבדיקת הריון בשקית ירוקה עם ההוראות למקרה שהוא לא יבין מה זה אומר, ומכניסה שם גם את הכפפות שקנה לי כשהיינו בונציה שסימלו עבורי את הלב השבור ותחושת הבגידה כשמצאתי את הכפפות שלה בדירה שלו.

הלכתי לדירה שלו במהירות לפני שהם יגיעו לשם לתלות לו על ידית הדלת.

רציתי שהיא גם תראה את זה, שהיא תבין שהיא חלק מזה.

לא הצלחתי לישון באותו הלילה.

הוא התקשר מבוהל כשהוא עדיין איתה בדירה, דיבר בלחש, כשהיא לידו מנחמת אותו.

דמיינו איך הרגשתי.

אי אפשר לדבר בתוך הישרדות, אני הייתי גוף של כאב,

לא היה בי שום דבר אחר.

אני לא אוכל בחיים להסביר איך הרגשתי בימים האלה, זה היה גדול עליי בכל כך הרבה מידות.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, כל הניסיון שלי לנתק כל זכר ממנו נכשל עם הגילוי על ההריון,

התחושה של הכאב מהפרידה, עם הידיעה שהוא כבר עבר הלאה איתה וההריון שקיים בי ממנו.

הרגשתי כקליפת השום, חסרת כל חשיבות בעולם, חסרת כל סיבה לחיי, אחרי הרבה שנים ללא מחשבות אובדניות הרגשתי איך הם לאט לאט משתלטות עליי מחדש.

כשגיליתי שאבא שלי התאבד, הייתי בערך בת 10, כשזה קרה לי סיפרו לנו שזה היה תאונת דרכים אבל הבנתי מיד שמשקרים לי, די מהר גיליתי שהוא עשה את זה לעצמו,

ולמדתי מזה דבר אחד -

אם נהיה לי בחיים קשה מדיי - אני לא חייבת להישאר, אפשר להתאבד כמו שאבא עשה,

אין סיבה להישאר ולסבול, הבנתי למה אבא שלי עשה את זה, הזדהיתי עם הכאב שלו מהר מאוד.

מאז שגיליתי שאבא שלי התאבד הפכתי לילדה עצובה, דיכאונית, לא היו רואים את זה אולי, על פניי הסתרתי את זה היטב בחברה. המחשבות על התאבדות היו ברמה יומיומית אצלי בראש, כל הזמן דמיינתי סיטואציות שבהם זה קורה, חיפשתי להבין למה בכלל אני בעולם הזה, למה אני כל הזמן סובלת בתוכי, למה אני לא "כמו כולם ילדה רגילה ושמחה"?

מגיל צעיר פיתחתי חרדה חברתית שהלכה וגדלה, פחדתי מאנשים, פחדתי מהתמצאות במקומות חדשים, פחדתי לענות לטלפון, פחדתי לצאת מהבית, לא סמכתי על עצמי, לא כיבדתי את עצמי, לא היה לי מודעות כלל לעצמי או למה שקורה לי, ולא היו לי הורים שישימו לב אליי.

אמא שלי הייתה עסוקה מדיי בלשרוד את החיים של עצמה, היא לא יכלה לראות שאני בקושי שורדת בעצמי, מבחוץ הראתי כאילו שאני חזקה, פיתחתי מגן של ילדה עם פתיל קצר, בשניה אני נדלקת וצורחת אם משהו מכעיס אותי זה עושה רושם לאנשים בחוץ שאני "חזקה" ומאיימת,

שאני "קשוחה..

כשאין כלים ובטחון פנימי, אלימות מופיעה.

אני הייתי מאוד אלימה אל עצמי, מחשבות אובדניות הן אלימות עצמית.

אין שום דבר חזק באלימות.

גדלתי בבית עם המון צעקות, המון קללות, ואמא אחת שבורה שמנסה לשרוד מיום ליום.

היו ימים שהריבים בבית היו מגיעים לשיאים כל כך קשים שאמא שלי פשוט היתה מנסה להתאבד מולי, היא הייתה מדברת על זה כל הזמן, היא הייתה מבקשת מאלוהים כל הזמן שייקח אותה או שייקח אותי,

חשבתי שהיא צודקת,

"למה הוא לא לוקח אותנו כבר?"

בגיל 16 היה לי חבר תימני שמאוד אהבתי, הוא אהב אותי רק בתנאי שהייתי מקיימת איתו יחסי מין, בכל פעם שהייתי מסרבת, הוא היה מבקש ממני ללכת הביתה למרות שלא היה לי רישיון או דרך לחזור הביתה, הייתי יושבת בחוץ בלילה ומחכה שיגיע הבוקר שאמא שלי תבוא לקחת אותי, רוב הפעמים בגלל שלא היה לי איך לחזור ופחדתי שיעזוב אותי שכבתי איתו בכל זאת.

אם היינו אצלי הוא היה הולך בעצמו כמובן (היה לו כבר רישיון), או פשוט עובר לילדה אחרת.

לא חשבתי שהוא לא תקין, חשבתי שזאת אני שלא תקינה ומגיע לי, בגלל שאני מסרבת לו והוא חייב סקס אז אני אשמה, ככה הוא היה אומר לי "אני חייב לגמור, אם את חברה שלי ואוהבת אותי את צריכה לתת לי".

הקשר איתו קצת החזיר לי את הרצון לחיים באופן משונה, את התחושה שיש לי סיבה להיות פה, התחושה שמישהו אוהב אותי ואני חשובה לו או משהו כזה.

כשאת לא חיה וגדלה בתחושה שאת אהובה וחשובה את מוצאת ערך בכל אדם שזורק לך פירורים.

בימים בהם היינו רבים זה עם זו, המחשבות על להתאבד היו בווליום שלא יכולתי לשלוט בהן,

אז נכנעתי להן יום אחד.

חשבתי שאם אלה המחשבות שיש לי כל הזמן כדאי שפשוט אכנע ואקשיב להן, רק ככה אפסיק לסבול. לקחתי את כל הכדורים שהיו בבית, ובלעתי אותם, שכבתי במיטה והלכתי לישון.

אחרי כמה שעות התעוררתי כשאני מרגישה תחושות לא טבעיות, אני מסתכלת במראה ואני רואה את ידיי ענקיות, אני שותה מים ויש לי דם בפה, אני נזכרת שבלעתי כדורים ונלחצת, התקשרתי לספר לאמא שלי והיא לקחה אותי לאישפוז בבית חולים שם הייתי יומיים בהשגחה של עובדת סוציאלית, הייתי בת 16.

קיבלתי תשומת לב כמה ימים והכל חזר חזרה.

ככה גדלתי, בכאלה מחשבות, לעיתים באו יותר, לעיתים פחות, הן ניהלו את חיי וכל בחירה שעשיתי בדרך.

לא לימדו אותי שאני חשובה ואהובה מעצם היותי, לא לימדו את אמא שלי ובטח שלא את אבא שלי, ומי יודע כמה דורות אחורה גדלו ככה.

בגיל 23 התחלתי לטפל בעצמי, לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד שכל מה שהרכיב את התת מודע והתודעה שלי בכלל לא היו שייכים לי, והקולות האובדניים הלכו ונעלמו לאט לאט.

כשאנחנו מסתובבים בעולם חסרי משמעות אנחנו ניאחז בכל דבר שיכול להעניק לנו טיפה של תחושה של משמעות, גם אם הוא מאוד פוגעני עבורנו, אנחנו נהיה כמו נרקומנים של היאחזות במשהו שרק ייתן לנו תחושה של "אהבה", אהבה אמיתית אינה עיוורת, היא ערה והיא מתחילה בנו.

הלכתי לרופא כדי לקבוע תור להפלה, הוא עשה לי אולטרסאונד, הייתי 7 שבועות ואז ראיתי את השק הקטן הזה שבי ולב פיצי בתוכו שפועם, שמעתי את הדופק, ובאותו הרגע ששמעתי את הדופק של העובר יכולתי גם לשמוע את שלי.

זה החזיר בי תחושה של משמעות, של חיבור אל עצמי, תחושה של כוח החיים.

קבעתי תור להפלה ויצאתי משם עם המון רגשות מעורבים.

הייתי מאוד מבולבלת, רציתי לחשוב על זה.

אמרתי לבן שאני צריכה לחשוב על זה.

הוא מאוד נלחץ מזה, תמיד אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים, וזה נכון, לא רציתי ילדים,

הפעם הראשונה שחשבתי על ילד בחיים שלי הייתה בקשר איתו, ופתאום זה קרה לי, הייתי מבולבלת מאוד ובסערת רגשות, וגם הוא, הבנתי את הכאב שלו והפחד, הוא לא ידע מה לעשות ואיך להתנהג מה להגיד ומה לא, זה מפחיד מוות להפוך לאבא כשאתה לא רוצה, וכשאתה חסר שליטה מול הסיטואציה.

אבל ככל שהוא לחץ ואיים וכעס עליי להפיל זה רק גרם לי יותר להיאחז בהריון הזה מתוך פחד.

שינינו פעלנו ע"י כפתורי המצוקה שלנו בכל שיחה.

ואז הגיעה ההודעה הזו ממנו.

בדיעבד התגלה לי שהוא הונחה בידי נשים שסבבו אותו להתנהג ככה.

אני לא מזיזה את האחראיות לרגע אחד ממנו, רק מנכיחה כאן את השברים של כולנו.

יום ההפלה מתקרב, הלכתי עם אמא שלי לועדה שתאשר לי ביצוע הפלה, מולי יושבים שני גברים והרופאת נשים שלי, הם מאשרים לי מיד לעשות הפלה ואני חותמת, אמא שלי שואלת אותי אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה ומלטפת לי את הבטן שאולי אחשוב שוב, זה רק גרם לי לרצות להפיל יותר.

אני מקבלת מרשם לכדורים ותור להגיע למרפאה.

קניתי את הכדורים ואני מתחילה ללמוד עליהם ומה הם עושים.

"קחי שלושה כדורים מיפג'ין, הם מפסיקים את פעולת הפרוגסטרון שאחראי על התפתחות העובר ובכך נפסק ההריון, לאחר יומיים חזרי למרפאה לסיום ההפלה עם ציטוטק שמכווץ את הרחם ופולט את שק ההריון במידה ונשאר ממנו חלקי הריון הם ייפלטו החוצה מהגוף."

אני והכדורים לבד בדירה שלי בתל אביב מדמיינת מה ייצא ממני אחרי שאקח אותם.

יום שלם אני מתבוננת בהם ובוכה, מבינה שזה עכשיו או לעולם לא, אני בשבוע 8.

לא הצלחתי לקחת.

ונגמר לי הזמן לעשות הפלה יזומה דרך כדורים.

בן מאוד כעס שלא עשיתי את ההפלה, הוא האשים אותי שגנבתי לו זרע, שהוא לא בטוח שהתינוק בכלל שלו, לא האמנתי שזה יוצא ממנו, כאילו שהוא היה עם מישהי אחרת כל הזמן הזה.

המילים התחילו לבעור משנינו בכל פעם ששוחחנו, וכמה שזה היה לי רע, רק רציתי שיהיה קרוב אליי ברגעים האלה, רק רציתי שיעזור לי קצת להקל על הכאב שלי, אבל הוא לא הצליח בכלל לראות אותי כשהוא מלכתחילה לעולם לא למד לראות את עצמו, בטח לא כשהוא מרגיש חסר שליטה.

הזמן עבר והכל מסלים יותר ויותר.

השיחות בינינו מחריפות, הכאב הוא בלתי ניתן להחזקה, פשוט לא הצלחתי להחזיק את כל הכאב הזה,

אני כותבת פוסט ארוך בפייסבוק ושופכת את כל הכאב ממני מתוך ניסיון נואש עבור מזור כלשהו בהכרה של המצוקה שאני נמצאת בה.

כתיבה היא תמיד הכלי שהיה לי כשאני לא יודעת מה לעשות.

זה מנגנון ביטוי שמופעל אצלי כאות למצוקה, להכרה, לחיבור וריפוי.

אני מקבלת לייקים ותגובות שמעלות את הסרוטונין במוח, ולכמה זמן אני מרגישה קצת יותר רגועה אבל זה לא מחזיק לאורך זמן.

כתיבה היא כלי ריפוי עוצמתי ומדהים, אני מודה על הכלי הזה שיש לי בחיי ומבינה היום שעלינו לשאול את עצמנו לפני כתיבה שיתופית ציבורית מה הרצון שלי בשיתוף?

זו הסיבה שלקח לי שנים לשתף את הבלוג הזה.

הרבה זמן כתבתי ושכתבתי את מה שהיה ער בי מתוך מקום של נקמה, של כעס, של עימות, של קנאה, של עוני רגשי כבד.

לא רציתי לכתוב את הסיפור שלי מתוך קולו של הכאב בלבד.

חיכיתי שנים בסבלנות לשתף את הסיפור שלי, בזמן הזה ריפאתי את עצמי כדי שאוכל לכתוב ממקום חדש שמבטא מכלול של קולות שקיימים בי, שהפעילו אותי אז והביאו אותי למי שאני היום, למקום מרפא וגבוה, שרוצה להטיב, לא לפגוע, לא "להחזיר על מה שעשו לי", אלא לקחת אחראיות בעצמי, לסובב את הפנס אל עצמי ולבחור להאיר על הבחירות שלנו, על המעשים שלנו, בכדי שנוכל ללמוד ולהתפתח ובכך לממש בחיינו מערכות יחסים מרפאות ומועילות.

בן כעס מאוד מאוד מהפוסט שהעלתי בלשון המעטה,

ואנחנו נכנסים לתקשורת רעילה מאוד שמתחזקת בכל יום שעובר.

קללות, דיבור נמוך ופצוע מאוד, צעקות, שנאה.

הוא זורק עלי את האשמה ואני מחזירה לו, מדממים מכאב כל כך עמוק וקדום, שנינו לוחצים חזק על כל מנגנוני ההפעלה שלנו, אני על שלו והוא על שלי, זה היה מביך ונמוך מאוד.

מהרגע הזה עד שאבד בינינו הקשר כל פגישה וכל שיחה בינינו היו רעילות וארסיות ביותר.

אי אפשר לתקשר בהישרדות - הלב רחוק מדיי מכדי להרגיש.

בהישרדות הלב על mute, כי הפחד חי בראש, אי אפשר להקשיב ללב כשהפחד הוא על פול ווליום .

היום אני צרה ומרכינה ראש על ההתנהגות הזאת, היא הייתה ביטוי של פסולת וכאב ללא הפסקה.

אנשים שהגיעו מבית בו "הקאת פסולת מילולית ורגשית" זה דבר שנוכח בו, סביר מאוד להניח שייפגשו שזאת גם בתוך עצמם ובטח בתוך הזוגיות אם לא יטפלו בעצמם.

אני זוכרת את הימים ההם היטב ועושה כל שיכולה בכדי לא לחזור עליהם בעתיד לעולם,

אין סיבה להגיע כ"כ נמוך. בבקשה טפלו בעצמכן.ם.

ניסיון 2 :

ניסיתי שוב פעם ללכת להפלה, הפעם זו הייתה גרידה, אני כבר בשבוע 13.

חשבתי שזה רעיון טוב לצפות בסרטוני גרידה לפני שזה קורה לי, ומצאתי את עצמי רואה סרטונים קשים מאוד לצפייה על גרידות.

הלכתי לבד למרפאה בתור שנקבע לי, רק רוצה לסיים עם זה כבר.

הגעתי למרפאה, ישבו שם כמה נשים שממתינות בתור, על חלקן אפשר לראות שהן בהריון, על חלקן לא. הוצאתי פתק להמתין לתורי , אני מסתכלת על הפתק ולא מאמינה למה שאני רואה.

שם העסק של בן הוא מספר ( לצורך הדוגמה נניח שהמספר הוא 1512)

 זה היה המספר שלי בפתק שהוצאתי.

מה הסיכוי?

אני יושבת בהלם, מנסה לפענח מה זה אומר, ברור לי שהיקום מנסה לתקשר איתי, אבל לא מבינה מה הוא רוצה, ואז קוראים לי.

 המספר שלי בפתק מופיע בצג שעליי להיכנס לחדר, אני מרגישה גל של בכי ענק מגיע מתוכי ואני בורחת החוצה, רגליי מריצות אותי הביתה ואני נשארת שם במשך שלושה ימים מבלי לדבר עם אף אחד ועם תחושה גדולה של חוסר אונים ופחד תהומי שאני לא יודעת מה לעשות.

ויתרתי. הפלה זה לא בשבילי. אני לא מסוגלת לזה במצבי.

איזה פחד להיות רווקה, בפרידה, בלי עבודה קבועה או שום מושג מה יקרה לה בחיים, בלי יציבות בשום תחום בחיים, לא כלכלית ולא רגשית, ולא זוגית, זה פחד מוות.

העברתי רוב הזמן הפנוי שלי בשינה, הייתי עייפה כל כך מהמחשבות, בשעות שבהם הייתי ערה בכיתי בעיקר או שהייתי גוללת ברשתות במעקב אחריו, מה שהיה רק מכאיב לי יותר, לא היה לי שום סיבה לקום, אז עשיתי מה שהרבה אנשים עושים כשהם אבודים,

התחלתי לדבר עם אלוהים, לדבר עם היקום, עם הבריאה, איך שתקראו לזה.

"מה אתה רוצה ממני? מה המספרים האלה אמורים להביע? תראה לי מה לעשות?

אני כבר לא יודעת ולא מסוגלת להתמודד"

כשנרדמתי הייתי בעולמות אחרים, רגועים יותר ממצבי, הייתי מתעוררת, לשניה רגועה ואז נזכרת במצבי וחוזרת לתחושה של הריקנות והעצב העמוקים שהיו בי, שם למדתי להיכנע לחיים.

כשאת אבודה, מבולבלת, כואבת, לפעמים לא צריך להילחם, אלא פשוט להיכנע.

שימי לב, להיכנע לא אומר לוותר, כניעה פירושה להפסיק להתנגד.

ברגע שאנחנו מפסיקות לדחוף נגד כוח החיים, הסבל מפסיק.

ההתנגדות קיימת בפחד.

החיים לימדו אותי כניעה והתמסרות אל מול הכוחות הגדולים ביותר של הטבע.

התנגדות רק מגבירה סבל, התמסרות ברגעים מסוימים משחררת, כמו שלא ניתן לשחות נגד הזרם האדיר של הים, אלא לשחות מתחת לגל, עם הזרימה, זה חוק טבע, קוד הפעלה חכם שקיים גם בנו.

תנו ללא נודע להראות לכן את הדרך הביתה, ללב שלכן.

הבריאה מחזיקה אותנו ואיתנו תמיד בכל רגע, אנחנו אף פעם לא לבד.

אני יודעת את זה היום על עצמותיי.

תקשיבי -

מחשבות קורבניות כמו - "אין לי כוח"\ "למה זה קורה לי" \ "מה אתה רוצה ממני?" \ "אני לא יכולה" וכו' מפעילות את כפתור ה חוסר האמונה - אנחנו לא סומכות על מה שקורה שהוא לטובתי אלא מנכיחות את העובדה שזה לרעתי ומקשה עליי, כשהאמת היא

שזה כאן כדי לחזק אותי, את פשוט עוד לא יודעת את זה.

אנחנו רוצות ללמד את הדיפולט של המחשבות המתקרבנות - לידיעה מוחלטת שזה קורה תמיד עבורי, למעני, בשבילי.

גם אם כרגע אני לא מבינה למה ואיך, זה בסדר גמור כי החיים חזקים וגדולים ממני,

התפקיד שלי הוא רק לבחור את התגובה שלי, את הביטוי שלי בתוך הרגש, את ההסכמה שלי להרגיש ואת הפעולה שתבוא אח"כ, היקום תמיד למעני, ת מ י ד .

אנחנו חייבות לדעת את זה, בהבנה הזו מיד ניתן להרגיש בכוח ובבטחון שלנו חוזר אלינו.

מוזמנות לתרגל, כתבו 3 מקרים בהם קרה לכם משהו שהיה לכן קשה איתו, ואז רשמו לידו האם הוא הואיל לכן היום באישזהיא דרך בדיעבד?

ואז תשאלו את עצמכם, איך הגבתן באותו הרגע כשזה קרה?

כך נוכל לראות בבהירות, שכל קושי רוצה לחשוף את הכוח שלנו לעמוד בפניו ואת העמידות שיש בתוכנו אל מול תזוזות החיים. כל קושי הוא מדרגה להכרה שאני המעקה הכי בטוח שקיים עבורי, ואני מוכיחה זאת לעצמי שוב ושוב בכל אתגר.

השאלה החשובה שיש כאן לשאול היא,

האם אני תמיד למעני בתוך הקושי?

קחי לך מנטרה לעבוד איתה כדי לתרגל זאת:

" אני המעקה הכי בטוח שיש עבורי. אני יודעת שהיקום תמיד למעני,

היקום בעדי, כל אתגר וקושי שהגיעו אלי הם שיעור שמקרב אותי עוד אל עצמי, ובכך כוחותיי מתגלים לי מרגע לרגע עוד ועוד".

כשעלו בי גלי הפחד הענקיים האלה התחלתי לפתוח מצלמה ולדבר אל עצמי מבלי לדעת למה אני עושה את זה.

החלטתי להשאיר את התינוק ויהיה מה שיהיה, לא כי רציתי להיות אמא, כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם הפלה או יותר נכון, לא יכולתי יותר להתמודד עם עצמי, ההריון היה המגן שלי.

כמה שכעסתי על בן ושנאתי אותו ברגעים האלה עמוק בפנים עדיין רציתי שהוא יחזור בו ונהיה ביחד, עמוק פנימה בתת הכרה שלי נאחזתי בהריון הזה גם מהסיבה שלא יכולתי לשחרר אותו.

היום אני מבינה שהתת מודע שלי נאחז בבן ובקשר איתו ובהריון כי הוא זיהה בו בסה"כ שיחזור של אלה הילדה שנעזבת ע"י אביה עבור נשים אחרות, שיחזרתי דפוסים זוגיים שספגתי בבית בין ההורים שלי, מניפולציות, צעקות, דרמות, היאחזות, היקשורת לא בטוחה, ריצוי ומה לא.

כל הרעלנים האלה גרו עמוק עמוק בתת המודע שלי והנחו אותי לשחזר כאב שבכלל לא שייך לי, ונחשו מה?

כדי לשחזר טראומות עלינו למצוא אדם שמנוהל גם בידי הטראומות שלו אחרת אין מקום אחיזה אחד בשניה - הסיבה שהקשר הזה שיחזר והחזיק כ"כ הרבה זמן הוא מהסיבה הפשוטה ששנינו היינו חתיכות שבורות, חסרי כל כלים ועיניים להיווכח בשבר של עצמנו.

 זה לא היה הקשר הראשון שלי שהפעיל אותי תת הכרתית וגם לא שלו.

הדפוסים שלנו ישחזרו את עצמם לנצח עד שאנחנו נחליט לא עוד!

הקשר עם בן ניתק לחלוטין אחרי הרבה עימותים קשים מאוד בינינו.

הוא המשיך לצאת עם גברת כפפות ואני הייתי עוקבת אדוקה, צפיתי בכל דייט שהם העלו,

בכל מחווה שעשה לה, צפיתי מהצד.

זו הייתה התקופה הכי כואבת שעברתי בחיי, הדבר היחיד שהחזיק אותי היה התחושה שהייתה לי בגוף כשגידלתי בתוכי חיים, זה היה הדבר הכי נעים שחוויתי בחיי, הדיסוננס הזה בין הכאב בלב לגוף שפורח, כוח החיים שגדלים בי, החזיק אותי כל יום מלא לנבול לחלוטין אל תוך העצב.

זהו סיפורם של "כל השבורות עם השבורים".

כל השבורות עם השבורים, אהובות שלי, זה לא יכול לקרות בדרך אחרת.

נשים עם ערך עצמי גבוה וחיבור למי שהן פנימה, לא יימשכו אפילו לא ללילה אחד לבחורים שבורים

בליבה שלהם, ואותו דבר קורה הפוך.

 בחורים ובחורות עם ערך עצמי נמוך וחוסר חיבור לכוח הפנימי שקיים בהם והיכרות בכלל עם מי שהם, תמיד ולנצח נצחים יימשכו לבחורות\בחורים "שבורות\שבורים" שהם רק מראה אחד לשניה - אלה הם הדורות שמעבירים הלאה מדור לדור סבל אינסופי בתת מודע.

ההשתקפות מול הכאב בתוך הזוגיות היא מראה שהגיעה לסנוור אותנו בבחירות שלנו, בהרגלי החיים שלנו, במחשבות שאינן בהלימה אל מי שאנחנו רוצות להיות!

קולטות את זה?

 אם לא נעלה על "כביש חדש" שבו נלמד לנתק את המסלול המוחי שנסענו בו כל חיינו והוביל אותנו "לתאונות דרכים" כל פעם מחדש בדרך כזו או אחרת, אם לא נלמד לתכנת את ה"GPS" הפנימי שלנו מחדש למסלול שמעולם לא נסענו בו קודם, למסלול שבו אנחנו אהובות וחשובות וראויות מעצם היותנו ולא שום דבר אחר, נמצא את עצמנו משחזרות שוב ושוב את אותם הקשרים ואת אותם התחושות, עם אנשים שונים פשוט בכל פעם, הבעיה היא לא באנשים, הבעיה היא במה שאנחנו מוכנות לקבל.

למה את מסכימה לקבל קשר שלא יכול להעניק לך את כל מה שאת רוצה וצריכה?

כי את מאמינה עמוק פנימה שאת לא ראויה. את לא ראויה שיתחייבו אלייך.

את לא ראויה שיראו אותך.

את לא ראויה שישקיעו בך. את לא ראויה שירצו בך גם כשנהיה קשה. אולי אפילו את לא נשארת נשארת עם עצמך כשנהיה לך קשה, אולי את לא בוחרת מעצמך?

למדנו את זה איפשהוא.

אלפי שנים נשים מכילות מידע בתוכן שמקטין אותן, לא עוד.

זה מתחיל בך.

את ראויה. דעי זאת.

רק ברגע שאת תביני ותפעלי כך יוכל הגבר המדויק, זה שיש לו את הכלים והיכולת להעניק לך את כל אלה להגיע אלייך. מבינה ?

את עסוקה בלהתעקש ולנסות לשכנע גברים שאין להם בכלל את האיכויות והכלים שאת מחפשת להשתנות עבורך, במקום לשנות את עצמך ולהיווכח שהגבר המתאים כבר יגיע אליך משם !

ותרי על הגברים שמראש מראים לך שהם מפחדים להתחייב, ותרי על אלה שמראים לך שלא יודעים להתמודד עם העומק שבך, ותרי על אלה שלא רוצים אותך ועוברים הלאה בלי למצמץ פעמיים.

תתפני לגברים בשלים, שמוכנים לשחות איתך לעמוקים ברצון ובהדדיות.

יש כאלה!, והם שם בחוץ מחכים לך, הם ההשתקפות של האמונה שקיימת בך,

חזקי אותה.

תביני, "התאונות" האלה בקשרים קורות כדי להעיר אותנו על עצמנו, זה הכל.

תודי להם ותפעלי כדי שהן לא יחזרו על עצמם עוד לעולם, זה מבחן שבא לבחון האם למדת כבר או עדיין לא, זה הכל.

העבודה היא חיזוק הערך העצמי הפנימי שלנו מתוך היכרות מעמיקה בי,

תתאהבי בעצמך, לא במובן נרקיססטי, בכלל לא, אלא במובן המרפא.

את אהבת חייך, את המעקה הכי יציב של עצמך, את האוזן הקשבת, את המטפלת, את האמא והאבא, את המרפאה, את האדם שהכי נעים לך להיות איתו.

כשאת בוחרת בעצמך בכל פעולה, מחשבה, רגש, את תבחרי רק את אלה שבוחרים בך גם,

מהסיבה הפשוטה שאת פשוט לא תמשכי לאדם שאינו בוחר בך ורואה אותך,

את היופי והמורכבות והעוצמה שבך, את תעדיפי לבחור בך על פניו תמיד.

כך מרפאים דורות שבורים, מפסיקים את מעגל הסבל המתמשך הזה, ומעבירים ידע מרפא וחדש לדור הבא - אהבה עצמית היא פעולות שחייבות להתבטא במציאות.

אני לא יכולה ללמד את הילדה שלי אהבה עצמית כשאני בוחרת פרטנרים פוגעניים, אני לא יכולה ללמד את הילדה שלי אהבה עצמית שאני ואבא שלה בתקשורת הישרדותית כל הזמן, אני לא יכולה ללמד את הילדה שלי אהבה עצמית כשאני לא פועלת באהבה אל עצמי.

אהבה חייבת להיות מגובה בפעולות.

איזה פעולות את עושה כדי להנכיח בתוך אהבה לעצמך ביומיום?

הריבאונד האחרון

אני נכנסת לחודש השלישי, עדיין מצליחה להסתיר את הבטן, כדי לא לייצר שיח על זה עם אנשים יותר מדיי.

הימים שלי מורכבים מעבודה והרבה בכי בלתי נשלט, לצד תחושה מרהיבה בגוף שמעולם לא הייתה לי.

קודם כל, אין יותר אנדומטריוזיס - אני כבר לא סובלת מזה בזמן ההריון.

פיזית אני מרגישה הכי טוב שהייתי בחיי, האסטרוגן שלי בעלייה וזה עושה לי טוב בגוף.

ככה אני נעה בין שתי נקודות קיצון, באחת הלב שלי שבור ובשניה אני בחיבור לכוח הנשי שלי, בחיבור לכוח החיים שגדלים בתוכי שמחברים אותי ליקום.

זו הייתה התקופה שהייתי הכי מחוזרת בחיי, אולי זה עושה את זה לגברים המחשבה להיות עם אישה רווקה בהריון ? לא יודעת, אולי זו האנרגיה המיוחדת שהרגשתי שהקרנתי החוצה, אנרגיה של בטחון למרות שלכאורה לא היה לי שום בטחון ממשי בחיי,

פיזית הרגשתי הכי בטוחה שהייתי, בטוחה בכוח החיים.

הייתי מקבלת הודעות מדיי יום מבחורים, לרוב אני לא עונה כשמתחילים איתי בדיגיטל,

כי מה הטעם?

אבל הייתה הודעה אחת שמשהו בה משך אותי לענות לו.

טוב, האמת שנכנסתי לפרופיל שלו והייתה תמונה שלו עם שני אמנים ישראלים שאני אוהבת בפיד שלו.

קראו לו ישראל, הוא אמן יוצר ועוסק בתחום המוסיקה, והחלק הכי טוב? הוא טבעוני!

( התאמה מייצרת עבורנו בטחון. מראש קל לי להתחבר יותר לאנשים שדומים לי.)

זה כאילו לקחו את בן ונתנו לי אותו בדמות שהוא יהיה עוד חמש שנים מעכשיו.

אהבתי את מה שראיתי והייתי זקוקה מאוד לשינוי אוירה.

קישקשנו קצת בפייסבוק, ודי מהר בחרנו להיפגש לבירה על איזה ספסל בתל אביב ליד הבית,

הוא קנה לו בירה ואני שתיתי איזה גזוז כלשהו.

ישר סיפרתי לו על ההריון ועל הסיפור שלי, הייתי כ"כ פגיעה ורגישה וזקוקה לחיבוק,

ישראל היה כמו מלאך שנשלח ביידי אלוהים לנחם אותי.

היה לו אנרגיה מאוד דומה לבן, היה לו מגע שמאוד דומה לבן, ידיים שהזכירו לי אותו, ומגע מאוד חם ואוהב, גם אם רק הכרנו, הוא מאוד עטף אותי, ואני הייתי מאוד זקוקה לזה, הוא כל הזמן ליטף אותי, נישק אותי, החמיא לי, מהשניה הראשונה כאילו שאנחנו מכירים ממקודם,

ממש הרגשתי איך אלוהים שלח אותו אלי שיהיה לי לעזר לשברון ליבי.

ישראל היה משב אויר חדש עבורי, ידיים חדשות. הוא הזכיר לי שיש עוד גברים בעולם שירצו אותי, יצאתי איתו בערך חודשיים, הוא נוסע המון בעבודה שלו לחו"ל אז זכיתי קצת להתנסות איתו בשיחרור, באי האיחזות ובקצב שמתאים לי, הוא היה ממש רגיש אלי.

רציתי לשכב איתו.

הסתקרנתי איך ארגיש בסקס כשאני בהריון ויש לי טיפה בטן, ובלי האנדומטריוזיס שלי,

ועם העובדה שהחשק המיני שלי התגבר ככל שההריון המשיך.

שכבנו כבר בפגישה השניה, רציתי כבר לשכב איתו\ להרגיש מישהו אחר,

להרגיש שאני עוברת הלאה, לא נהנתי פיזית איתו, הגוף שלי לא יכול להתמסר כשהלב פצוע, אבל ניסיתי להתעקש בכוח, אפילו ביקשתי ממנו שיגמור בפנים כי מה כבר יכול לקרות ?

אני כבר בהריון (כמובן שבדקתי לפני שהוא נקי ממחלות), רציתי "לנקות" ממני כל זכר מהפעם האחרונה שהייתי עם בן, למלא את עצמי בזכרונות חדשים עם מישהו חדש.

יצאתי עם ישראל לדייטים למקומות הבילוי שהכי אהבתי לצאת עם בן, וממש ניסיתי לטשטש את החוויה שזכרתי עם בן דרך שימוש בקשר עם ישראל.

המחשבה שמישהי אחרת ישנה בצד שלי במיטה של בן הייתה פחות כואבת כשהייתי עם ישראל.

די מהר הבנתי שאין לקשר הזה לאן ללכת, הוא לא מתאים לי, אנחנו לא באותו מקום בחיים ויותר מהכל, אני לא פנויה רגשית לאף אחד.

אומנם הוא היה בוגר יותר מבן אז, והיה לנו חיבור טוב, אבל הצלחתי לראות כבר אז

שכולנו חתיכות של שברים שמנסות להתחבר, ולו רק כדי לחוות מעט מחום האהבה שיכול לחבר מחדש חתיכות שבורות ליצירת אומנות אמיתית, אם רק היינו רואים את השברים שבנו..

סיימתי את הקשר בהודייה גדולה שזכיתי לחוש רצויה ומושכת אפילו שהרגשתי אחרת, הבנתי שהגיע הזמן שאתרכז בריפוי אמיתי עבורי, ריבאונד זה נחמד ויכול לתת טפיחה קטנה לאגו, ומגע נעים ובטוח בהחלט עוזר בימים שבהם אנחנו לא יודעים להיות המעקה הבטוח עבור עצמנו, אבל

זה לא מספיק ולא מחזיק.

התחלתי ללכת לכמה מטפלות במקביל.

עכשיו אני כבר ארבעה חודשים בהריון, ואני כבר יודעת שיש לי בת בבטן.

אומנם בחרתי להשאיר את ההריון, אבל הייתי מאוד מבולבלת לאן פניי מועדות.

הלכתי למתקשרת שהמליצו לי עליה בדרום ת"א, בדירה קטנה מאוד נכנסתי לבית חשוך של אישה רוסייה עם שינים שבורות, היא פתחה לי קלפים ואמרה לי " את תביאי את הבת הזאת ואתם תחזרו להיות ביחד, אבל זה לא יסתדר והוא יעזוב לחו"ל"

"אל תדאגי, אנחנו מסתדרות בסוף, גם אני חד הורית, האבא עזב, לא נורא, תני להם ללכת, מי שלא רוצה להישאר שלא יישאר, אנחנו לא צריכות את מי שלא רוצה."

אחריה הלכתי למטפלת שעושה ניתוק נשמתי, הרגשתי שאני לא מצליחה לשחרר את בן מחיי וחיפשתי עזרה בלהוציא אותו ממני לתמיד, הייתי מגיעה אליה מדיי שבוע או שבועיים לכל מיני מפגשים בהם הייתי עושה תטא הילינג, הייתי יושבת למדיטציות ומקשיבה למנטרות ותפילות אבל זה לא עזר, הגעגוע והצורך אליו רק גדל ככל שהילדה גדלה בתוכי.

המשכתי לעוד מטפלת שהתחילה ללמד אותי בין הקשר לאבא שלי לבחירות בבני הזוג שלי, הייתי איתה ארבעה חודשים בטיפול ובמקביל עשיתי גם קורס דיגיטלי "תודעת המלכה" של אישה בשם סורי - שמלמדת את הבסיס והצרכים הרגשיים והישרדותיים עבור כל גבר וכל אישה,

את הקוד הפעלה הנקבי והזכרי והדרך לחבר בינהם. כל אלה תמכו בי רק במידה.

הבטן שלי גדלה והבדיקות נעשו תקופות יותר ויותר, וכל פעם שהגעתי לבדיקה לבדי, ראיתי נשים ממתינות בתור עם בני זוגן וכאב לי שהוא לא איתי, שהוא לא רוצה, שאני לבד, ניסיתי להתחזק, להזכיר לעצמי את הכוח שלי, אבל הדיסוננס בין הגעגוע הבלתי נשלט אליו, הקנאה, הכאב, ההיאחזות שהייתה לי אליו בין השקט הפנימי שלי, הכוח שחוויתי בתוכי, התחושה שאני עוצמתית ומלאת חיים ומרגישה בשיא שלי פיזית, העוברית מגנה עליי, היא מחזקת אותי ושומרת עליי, היא המגן שלי, כשקשה לי אני מניחה יד על הבטן ומרגישה אותה, אני מיד יודעת שאני אהובה, שיש לי סיבה לחיים, ושיש לי תפקיד חשוב, אבל הגעגוע אליו דוגר בי ולא עוזב אותי לרגע, לא משנה מה אני עושה.

התחלתי לחשוב שככה תמיד אהיה, בתחושה שהוא חסר לי בחיים, לא יכולתי לראות את עצמי עם מישהו אחר, לא יכולתי לחשוב על אף אחד אחר, רציתי רק אותו.

כמה שהיו בינינו רגעים קשים ונמוכים וכמה שעברתי דברים שאין עליהם סליחה בזוגיות בעייני, ולא פעם אחת אלא מספר פעמים והוכחות שהקשר הזה לא מכבד אותי, לא מקיים אהבה בתוכי אל עצמי, עדיין הרגשתי כל הזמן מערבולת הוריקן חזקה מכל כוח שרוצה לסחוף אותי אליו - זה היה הנתיב, הסינפסות במוחי שידעו דרך אחת בתוך זוגיות, זה כל מה שמוחי ידע ולשם הוא ניתב אותי, ואני חשבתי לתומי שזו האמת שלי, שזה הרצון שלי, רצון הלב שלי.

שוב מצאתי את עצמי מפרקת את הכאב, ההשפלה, הבדידות והקנאה על הפסנתר.

כתבתי שיר שקראתי לו MY HEART

מוזמנות ללחוץ פליי לאוירה ולהמשיך לקרוא (ממליצה עם אוזניות)

המוח שלנו הוא איבר גמיש.

אם לא נדע איך הוא פועל, מתי הוא באוטומט ומתי הוא בשליטתנו, נמשיך להיות קורבנות של דפוסים.

הדפוסים חוזרים על עצמם כי זה מה שהם מכירים, אנחנו אלה שיכולים לשנות את המסלול הזה לדרך חדשה, אבל לשם כך עלינו להבין שהדרכים האלה לא מטיבות עבורנו, ולכן כאב הוא תמרור לריפוי.

דבר לא עזר לי מלהשכיח את בן.

ועוד עכשיו כשאני מגדלת בתוכי חלק ממנו, זה היה פשוט מלחמה אבודה מראש.

בכל הזמן הזה בן נשאר בקשר עם גברת כפפות, כמעט חצי שנה שהם בקשר.

קשר שהוא מקיים איתה מהחיבורים והנתיבים שמכוונים אותו במוחו - הקוד שלו מפעיל אותו דרך מגע מיני. כל עוד הוא מקבל את זה בתוך קשר הוא מרגיש מוערך ואהוב.

הנתיב במוחו מחבר בין מין לתחושת ערך עצמי. הרבה גברים מקודדים ככה משחר האנושות. הם תלויים בזה.

גברים רבים חושבים שהם זקוקים למין כדי להרגיש מלאים ואהובים (סקס משחרר הורמונים שגורמים לנו לכמה זמן להרגיש אהובים ובהיי) - זה בסופו של דבר מה שהם רוצים - הבית של כולנו הוא "אהבה", לשם כולנו מנסים להגיע כל הזמן ובכל פעולה שנעשה, זה מהות הנשמה שלנו, לחוות, לחבר, לרפא, להפיץ אהבה.

רק שהרבה גברים בעיקר (יש גם נשים אבל זה יותר מוכר אצל גברים) יחזיקו תלות במיניות.

מה הכוונה? קיימת בתוכם התניה -

סקס = אני שווה ורצוי ואהוב ובעל ערך.

רק גבר שעבר מסע לתוך עצמו יודע שהערך העצמי שלו אינו יכול להיות תלוי בדבר חיצוני שאינו מחובר עמוק לליבו. סקס מזדמן או אפילו יזיזות לצורך ההבנה, כשהם אינם מחוברים ללב, הם מחוברים למילוי צרכים רגשיים שמתבטאים בצורה פיזית תת הכרתית,

 זה כל מה שזה. הלב נשאר כאן סגור.

המיניות מוגבלת כשהלב סגור.

מיניות מועצמת ומרפאה היא הנקודה בה הגוף והלב פתוחים ונוכחים ביחד.

כשאנחנו נחווה מהזן הזה של מיניות לא נרצה ולא נצטרך לחוות אותה הרבה או עם הרבה נשים,

בטח שלא נהיה תלויים בה, מתי אנחנו רוצים ממשהו הרבה?

כשקיים לנו דחף של ריקנות כלשהי, תחשבו על זה.

כשאנחנו מלאים באור, הדחפים שלנו שקטים.

זה גם קורה לנו בגוף, כשאנחנו לא מבינות את השפה של הגוף, נחשוב שיש לנו דחף לפחמימות ריקות וסוכרים, כשלמעשה הגוף מתקשר איתנו שהוא במחסור לוויטמינים!

וככה שוב ושוב ננסה למלא את הדחף במזון רעיל וממכר, ממש כמו סטוצים.

זה אותו דבר.

אגב, ידעתן שבמוח המקום שאחראי על אכילה והמקום שאחראי על מיניות נמצאים צמוד זה לזה?

זה לא סתם.

גברים שאינם צוללים עמוק פנימה לתוך עצמם, וכל הזמן רק ממשיכים "לשחק את משחק מילוי הצרכים הרגשיים שלהם" דרך עזרים חיצוניים -  לעולם לא ירגישו מלאים ומסופקים, הם תמיד יזדקקו למשהו חיצוני כדי "למלא אותם", עד שלא יעשו את העבודה פנימה בינם לבין עצמם וישנו את דפוסי המחשבה שלהם והאוטומט ההישרדותי שמפעיל אותם ומרחיק אותם מעצמם, בפעולות ברורות - הם ישחזרו שוב ושוב את אותם מערכות היחסים, שוב ושוב ישיגו נשים שמשתקפות לערך הפנימי שלהם, וסביר להניח שיביאו ילדים וילדות שפועלות באותה צורה.

 אלה הגברים שלא מוכנים להוריד את המגן שלהם ולא משנה כמה מאמץ נעשה עבורם,

לעולם לא יהיה אפשר לגעת להם בלב באמת,

כי להם בעצמם אין קשר איתו.

"אי אפשר לשחות ביחד אל לב האוקיינוס עם אדם שרוצה להישאר ברדודים."

אלה פערים גדולים מדיי בתפיסה והתמודדות שלא ניתן בעיני לגשר בתוך קשר.

אין מנוס מלעשות את העבודה הפנימית לאנשי הלב והאמת.

השקרים, המסכות, הסיפורים החיצוניים שנספר, התמונות שנעלה שיראו כמה "טוב" לנו בחיים,

 "החיים הטובים" שנקרין החוצה ברשתות, התמונות סלפי מראה בבגד ים, הבחורות, הטיסות, הביזבוזים, מספרים רק דבר אחד - תראו אותי.

מראה עיניים לא דובר אמת תמיד.

העיינים האמיתיות של בני האדם קיימות בלב.

יופי אמיתי, חיבור מיני מרפא, אהבה גדולה, כל אלה ועוד

אינם מראות שנראים דרך עיניים

אלא מראות שחשים בלב, בגוף, בנפש, בנשמה.

גברת כפפות מנומרות מנסה לקדם את הקשר עם בן לאחר חצי שנה, וכמו כל אישה שרוצה להתפתח לאנשהוא בזוגיות שלה היא מעמידה אותו בפני שאלה "יחסינו לאן".

היא ידעה כל הזמן הזה עליי, וזה לא הרתיע אותה כלל.

כולנו חלקים שבורים שמנסים להתחבר, הבעיה היא שלא נוכל להתחבר עד של נחבר את השברים שבנו.

עד שלא נכיר בהם ונבין אותם, עד שלא נבין למה אנחנו נמשכות אל אדם מסוים,

למה המיינד שלי רוצה בו? למה הוא מפעיל את הקוד שבי ?

כל התשובות לשאלות האלה הם בעייני הדימוי לחיבורי הזהב שמחברים באומנות קינטסוגי.

היכרות עם עצמנו היא הדבק המיוחד שמדביק בין השברים שגורם להם להתחבר לאחד ובכך ליצור יופי וייחודיות שיוצר את האני השלם על סך כל חלקיי.

הזהב בין השברים מדמה את היופי בחיבור - את ההכרה בלא מושלם, באנושיות, בפגיעות, הדברים המהותיים שמרכיבים את מי שאנחנו.

כשאנחנו בהכרה ומודעות אליהם, אנחנו הופכות ליוצרות והמרפאות של חיינו.

שם נמצא את החיבור לנשמה שלנו.

תארו לכם לחוות זוגיות מתוך המקום הזה, ולגדל ילדים בתוך בית כזה.

זה ריפוי בין דורי שיצרנו במו ידינו.

בשבוע 17 עשיתי בדיקת מי שפיר ושלחתי לבן הודעה שנעשה הסכם כלשהו על העתיד שהולך להגיע, כשבתכלס רק חיכיתי לתירוץ כלשהו ליצור איתו איזהשהוא קשר, הוא נענה לי מיד,

ונחשו מה קרה מאז?

חזרנו להתכתב. הרבה להתכתב.

למעשה התכתבנו המון במשך חודש וחצי עד שקבענו להיפגש.

היינו צריכים תקופה של מרחק כדי להרגיע את הרוחות.

 בן התרכך, הכעס קצת שקע, הוא גם היה מסופק מינית קבוע מגברת כפפות מה שהרגיע את המערכת ההישרדותית שלו ששלטה בו ויצר בו את המסוגלות להתפנות לרגשות נוספים.

אי אפשר להתפתח בתוך בוץ ההישרדות - אני אגיד את זה כמה פעמים שצריך !

בן אדם צריך קודם כל לספק את הצרכים ההישרדותיים שלו, ורק משם יוכל להתפנות , לצמוח, לגדול, להתפתח ,לבחור מחדש, ל ה ש ת נ ו ת.

הכירו את פירמידת הצרכים האנושיים שיצר אברהם מאסלו, אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית:

מאסלו תמך בדעה שממש כמו שיש לעץ "קודי הפעלה" שמאפשרים לו פיתוח מלא של הפוטנציאל שלו, למשל מים ומידה מסוימת של אור יכולים להצמיח עץ לצמח מרהיב שמייצר חמצן, פירות , זרעים, צל ובית להמון בעלי חיים - הוא מממש את הפוטנציאל שלו בתנאי שיש לו תנאים בסיסיים, ממש ככה גם עובד האדם.

כשיש לנו חלקים שלא קיבלו הזנה נכונה נראה פגיעה בשאר מדרגות הפירמידה.

*חשוב לי להגיד שאני הייתי מוסיפה בפירמידה בצרכים בסיסיים אהבת הורים.

כדי לחבר את זה לעיוות שנוצר אצל זכרים בהקשר של מין, נשאל גברים את השאלה הבאה -

"היכן בפירמידה אתה מרגיש שהצורך בסקס נמצא עבורך?"

אתן גם כמובן מוזמנות לשאול את עצמכן.

הרבה גברים, גם נשים אבל בעיקר גברים מאמינים שסקס נמצא בצרכים הבסיסיים שלהם,

זה רק האמונה שלהם, זה לא אומר שזה נכון.

אם זה נשמע לך מהפכני ומוזר מה שאני אומרת עכשיו, קחו נשימה, אולי זה יהיה לכן חדש מה שאני עומדת להגיד, וזה בסדר אם כך, אם אתן הגעתן עד פה, אתן פה כדי להעמיק.

מתי מין הוא צורך בסיסי?

כשאתה חיה, נכון?

אתה חייב לפעול לפי "קוד ההפעלה" שמתקיים בך בכדי לשרוד וליצור המשכיות, לכן זה בהחלט צורך בסיסי, כי אם לא תזדווג עם נקבות - לא תהיה שושלת ותמות לנצח, הדרך היחידה של זכר להבטיח הפצה של הדנא שלו היא דרך זיווג.

אומנם אנחנו מקיימים בנו הרבה חלקים זהים לבעלי חיים לטוב ולרע, אבל כשזה קשור במיניות - התבלבלנו!

מאות אלפי שנים זכרים חיו כך, חיינו כמו בעלי חיים בהרבה היבטים, יש לבעלי חיים איכויות מדהימות שאנחנו יכולים ללמוד ולקחת מהם, אבל גם יש בהם איכויות של חיות -

איכויות שמתקיימות רק בכדי לשרוד.

לצערי עד היום יש אנשים שמחזיקים באמונה שפורקן וסקס הם צורך בסיסי עבורם.

פורקן ומיניות אינם צרכים בסיסיים.

נכון שהם עדיין מבטיחים שושלת והמשכיות לדנא שלנו, אבל זה הכל, ואתן יודעות משהו?

כואב לי להגיד את זה, אבל יש כ"כ הרבה דנא בעולם הזה שעדיף שלא ימשיך.

מיניות מתחילה במדרגת "אהבה ושייכות" ומקיימת את הפוטנציאל שלה בתוך מרחב שבו כל המדרגות מלאות בתוכי, זה הפוטנציאל של מיניות.

מיניות מתחילה ביני לבין עצמי,

איך אני תופסת את עצמי, את המיניות, את הגוף שלי, את המחשבות שלי.

סקס אינו נועד לספק רק צרכים, סקס הוא ביטוי פיזי שמראה לי

את היחסים שלי עם עצמי !

עם הלב שלי, עם הגוף שלי, ומה קורה במפגש עם אדם נוסף - הרי שם הכל צף!

הרי מה שנביא למרחב הזוגי הוא חלקים שלנו - אם אני בחרתי לשכב עם גברים שמאמינים שסקס הוא צורך בסיסי - ככה גם יהיה הסקס - ככה יהיה הלב שלהם, וככה יתפקד הגוף שלהם, על זה תעמוד המערכת יחסים שלנו, הרי שזה ברור.

הפוטנציאל של מיניות היא חיבור כל החלקים שלנו אל מקום אחד פגיע וחשוף שמחבר בין לב אל גוף.

לצערי, רובנו נחייה את מרבית חיינו ונקיים סקס כדי לספק צרכים, הרבה פעמים שהם אפילו לא שלנו.

לכן, בעייני נשים שאינן מחזיקות באמונה הזו ורוצות מערכת יחסים עם גבר שמחזיק באמונה שסקס זה צורך בסיסי שלו - זו מלחמה אבודה מראש, לא תוכלי ללמד אותו אחרת אם הוא לא ירצה ללמוד אחרת.

תחשבו על זה,

זה כמו שאי אפשר להסביר לאדם מורעב שלא אכל כמה ימים על חשיבותה של הזנה בריאה דרך האוכל שהוא בוחר לעצמו - הוא חייב לאכול עכשיו משהו!!! (אגב, הרבה מאוד אנשים גם מחזיקים אמונות שגויות בהקשר התזונה שלהם, שממלאת צרכים רגשיים ולא מודעים לכך, אבל זה כבר שיחה ליום אחר).

אותו דבר לגבי אנשים שמחזיקים בהתניה ובתלות שסקס הוא מילוי רגשי = צורך בסיסי -

אי אפשר ליצור בטחון עם אדם שמרגיש ריקנות וחוסר ערך כשהוא "רעב" לסקס,

אין גם טעם לנסות בעייני.

גברים או נשים שמאמינים שסקס הוא צורך בסיסי עבורם מחוברים לצד של החיה שבהם,

יהיה מאוד קשה להסתדר איתם לאורך חיים שלמים לבת הזוג שאינה מחזיקה באמונה הזאת.

זה יצר חייתי שלא מתקשר עם יכולת אנושית מודעת, זה כמו לנסות לשכנע טורף לא לצוד את הטרף שלו -

זה בלתי אפשרי.

אלה אנשים שככל הנראה יהיו פוליאמורים, לא מונוגמיים או שיקיימו קשר עם אישה שמחזיקה באותה אמונה, או באישה מרצה - וסביר להניח שלא ישתנו לעולם עד הגוף שלהם יראה להם אחרת.

העוברית התחילה לזוז בתוכי.

הצעתי לו שהוא מוזמן להרגיש אותה אם הוא רוצה, הוא הזמין אותי אליו, הייתי כמעט בחודש שישי, שנינו היינו מאוד פגיעים, הגעתי מבלי לצפות לדבר מצד אחד ומצד שני עם רצון מוחבא לקרבה כלשהי ממנו.

נשכבתי לידו במיטה והוא הניח על הבטן שלי את היד.

באמת לא ציפיתי ליותר מזה.

שכבנו ככה שעה.

זה היה ממלא ומרפא עבורי.

זה כל מה שרציתי.

אחרי כמה זמן היד שלו התחילה לזוז, וללטף את היד שלי והפנים ואז הוא התקרב אלי ונישק אותי והמשכתי לנשק אותו גם, פתאום הוא עצר ואמר,

"רגע אני לא יכול להמשיך, אני לא רוצה לפגוע בגברת כפפות, היא חושבת שאני בקשר בלעדי איתה, ויש לי רגשות אליה, היא חשובה לי"

"היא חשובה לך?" שאלתי אותו, וקמתי ללכת.

הוא קם אחרי ועצר אותי מלצאת, אמר שהוא מאוד מבולבל ולא יודע מה לעשות, מצד אחד הוא עדיין אוהב אותי והרגשות שלו אלי לא משתווים למה שהוא מרגיש אליה, מצד שני הוא לא רוצה לפגוע בגברת כפפות שהייתה טובה אליו ורגישה אליו ומכילה אותו כל התקופה הזאת.

או במילים אחרות גברת כפפות הסכימה לקבל אותו בתנאים שהיו לו לתת לה, זה התאים לה עד שהם עברו תקופה ביחד ואז היא שמה מולו את השאלה "יחסנו לאן" והוא היסס, לא היה בטוח.

היה לו נוח לשבת בכיסא שמקבל סקס קבוע אבל לא מתחייב, לא מבטיח כלום, לא אחראי לכלום, הוא שם בשביל הכיף - כשנגמר הכיף הוא יעבור להבאה בתור - כשנפתח השער של הפחד שעולה בו הוא סוגר אותו ועובר לבחורה חדשה.

הוא לא מיוחד, הרבה בחורים עושים זאת.

אלה הם הגברים שאני רוצה שתזהי בדייטים הראשונים כבר כ"הגברים הלא בשלים",

הם לא שווים את הזמן שלך, בזמן שאת תשקיעי להכיר אותם ולהיקשר אליהם,

תפספסי גברים שכבר מוכנים, כבר עברו דרך, הם מחכים להכיר אישה כמוך, לא חבל?

תני להם להמשיך לשחק בתופסת עם מי שמוכנה לשחק איתם, מישהי ב LEVEL שלהם.

את יכולה לקבל רק מה שאת מסכימה לקבל. - זה נכון בהקשר של גברים, זוגיות, עבודה, וכל בחירה בתעשי בחייך.

בן עמד על הדלת, ומנע ממני לצאת, מבולבל כל כך בעצמו, ריחמתי עליו, ראיתי את האובדן בינו לבין עצמו והתפזרות שלו במערכות יחסים, מצד שני כל מה שרציתי זה שנחזור להיות ביחד , עם כמה שזה הזוי לחשוב על זה, זאת ההנחיה שהייתה לי במוח, אבל הסברתי לו שאני לא מעוניינת לחזור אליו אם יש לו רגשות לבחורה אחרת, זה לא הסטייל שלי.

אני לא משקיעה איפה שיש משקעים.

מגיע לכל גבר ואישה להיות נאהבים בתוך מערכת יחסים נקייה, ללא היאחזות באקס או אקסית או עבר או פילגש או כל דבר כלשהו שלא הסתיים רגשית הרמטית.

הוא החזיק לי את היד ואמר

"אוקי, אני אסיים את זה איתה".

שאלתי אותו, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?

הוא חיבק אותי ואמר כן.

באותו הערב נשארתי לישון אצלו, כל הלילה הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי,

והתינוקת רקדה מבפנים.

זה היה שווה את כל הכאב שעברתי, הלילה הזה.

מאותו יום חזרנו להיות ביחד. שוב.

תודה שקראת את הפרק הזה!

מוזמנת לכתוב לי מה חשבת באינסטגרם.

עד הפרק הבא,

חיבוק גדול,

אלה.

בפרק הבא - נעסוק בהיאחזות שהיא הסיבה שאנחנו בלופ בלתי נגמר עם העבר.

פרק 5 חלק ב' היאחזות

#דחפיםבלתינשלטים #מיניותמחוברתללב #ריפוימיני #מודעות

#מערכותיחסים #התאמהמינית #רגשותומיניות #הריון #הפלה #מערכתיחסיםרעילה

*כל הזכויות שמורות לכותבת הבלוג בלבד.