פרק 1 - אהבה אינה עיוורת, אבל הטראומה בהחלט כן.

(זמן קראיה בממוצע: 45 דקות. קריאה מהנה ! )

חמש שנים אחרי,

לא יצאתי עם אף אדם, לא הרשתי לעצמי.

כל כך פחדתי שלא אזהה שוב האם זו אהבה או טראומה שמובילה אותי, שפשוט מנעתי מעצמי מראש.

האמת, גם לא היה בי שום רצון, הדרך לריפוי עבורי ממשיכה ואני עובדת בה כל יום בחיי.

יש אנשים שחשוב להם לייצר הון, תארים, הרבה ילדים,

בשבילי בריאות נפש-מיינד-גוף הם מפעל חיי, תשומת לב לכל אלה היא העבודה שלי בחיים והתגמול,

וכן, בדרכים נסתרות , גם הפרנסה !

החלום הכי גדול שלי הוא לעצור את מעגל הטראומה הבין דורי, ופשוט להאיר אור על החושך שקיים בנו.

הבטחתי לעצמי שהטראומה הזאת לא תחזור שוב, זה היה הקשר האחרון בחיי שיביא אותי לתהום כה גדולה.

מילים בעלות משקל עבורי, אני אישה של המילה שלי, אולי בגלל זה היה לי כל כך קשה להשתקם אחרי כל מה שקרה, מילים יכולות לבלבל כשאנחנו לא קשובים.

הבנתי שזאת לא הייתה אהבה טובה, כלומר, הייתה שם אהבה אבל מעלייה מי ששלטה בסיטואציה,

הייתה הטראומה שניהלה את שנינו.

"דומה מושך דומה" - לימדה אותי המטפלת שלי.

אישה לא יכולה להימשך ולמשוך גבר שאינו זהה לה - זהה בטראומות או בבריאות הנפשית,

זהה בפצעים או בבגרות הרגשית.

הנשמה הגבוהה יודעת עם מי לקשור קשר, היא רוצה ריפוי, יש היתכנות לריפוי תמיד בהנחה שכל אינדיבידואל פועל בהקשבה לעצמו.

בפועל, אנחנו לא היינו בהקשבה, לא לעצמנו ולא אחת לשני.

אנחנו היינו דומים, אני והוא. כל אחד החזיק את הניתוק שלו חזק מאוד דרך החוסר והריקנות שניהלה אותנו, הזנו את הקשר הזה והזנו אחד את השניה באינסוף כאב.

 שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת אליו, לא מסוגלת להיפרד ממנו, כמו חמצן, וכשהיינו ביחד לא היה לנו טוב, כל מה שאני שונאת בעצמי התעורר מולו, כל מה שאני בזה לו בגברים הוא ביטא מולי בקשר שלנו.

-

הקולות שמסביבי כל הזמן אומרים לי:

"זה לא בריא לא להכיר בחורים כל כך הרבה זמן"

"את צריכה לנסות לצאת לדייטים, תני צ'אנס, רק תנסי"

"את לא נהית צעירה יותר"

"את מונעת מעצמך בגלל שאת מפחדת להיפגע שוב"

אבל אצלי כולם על השתק,

אני יודעת שאין לאן למהר, קודם כל הריפוי המלא שלי, הלב שלי אומר.

הלב שלי הוא המצפן המדויק ביותר, אין ולא יהיה אף קול חכם ממנו עבורי.

בתהליך של פרידה, יש את הכאב שבו מבינים שזה חייב להיגמר.

הכאב של הפרידה מהאדם שאהבת,

הכאב של האובדן שלו בחיים שהיו לנו יחד

וכבר לא יהיו יותר.

מלהיות הדבר הכי קרוב אליי בכל החזיתות הוא הופך להיות הדבר הכי רחוק ממני,

כמו איש זר,

וזה קורה הרבה פעמים פשוט ביום בהיר אחד, כמו מוות,

רק להבדיל מהתאבלות מאדם שנפטר, לרוב, במקום להתאבל נחפש למלא את הריק הזה

בגלידות, דרינקים, יציאה עם אחרים, או כל דבר אחר שיגרש את הכאב הנוראי הזה.

הכאב החכם הזה הוא מורה דרך שאסור לדלג עליו כי הוא יגיע שוב, הכאב הזה הוא אחת הסיבות שאני כותבת כאן את הבלוג הזה.

איך את מתנהגת אחרי פרידות?

האם את מעבדת את כל מה שהיה לכדי למידה פרקטית על עצמך?

האם את נותנת ללב שלך להיות לך מצפן?

האם את עוצרת רגע או ישר ממשיכה הלאה?

האם את מפחדת מהלב שלך או סומכת עליו ?

אחרי הפרידה נשארתי עם החלק שבי שהתאהב בו ונלחם עליו

וכל כך כעסתי על החלק הזה שבי, שבחר בו והיה מוכן לשנות את כל חיי מרוב "עיוורון האהבה".

המסע ביני לבין החלק הזה שבי ,החלק שבחר דווקא את האיש הזה,

דווקא אותו

ובחר בו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב,

וגם כשהוא לא בחר בי, החלק הזה בתוכי התעקש עליו,

במשך יותר משלוש שנים מטלטלות.

למה הוא עשה לי את זה, הלב שלי ?

לקח לי זמן להפסיק לכעוס עליו.

לקח לי זמן להבין מי אני בתוך החלק הזה שבי שמפחד לשחרר אחיזה?

וממה אני כ"כ מפחדת.

לקח לי זמן להפסיק לכעוס על עצמי.

לקח לי זמן לסלוח לעצמי.

כמה דברים אנחנו מחזיקות בגוף כנגדנו ?

לסלוח לעצמי זה אחד השיעורים הגדולים שלמדתי ואני בתרגול יומיומי עם השיעור הזה.

המסע שלי מתחיל קודם כל איתי,

הקשר שיש לי עם עצמי הוא תחילתו של הקשר עם כל האנשים שסביבי.

עליי קודם כל

לרפא אותי,

את כל החלקים שבי,

את החלקים שאני אוהבת

ובמיוחד את החלקים שמהם אני מפחדת,

את החלקים שאני לא מצליחה לאהוב,

את החלקים שאני מנסה להרוג אבל הם כמו פטריות בגשם,

צצות עוד ועוד,

אני רוצה לראות את כל החלקים שבי באור יום, באהבה, בקבלה, בחמלה.

אז יצאתי למסע ריפוי.

ללא האיש הזה לא הייתי מרפאה את חיי.

אני מודה לו ולעצמי, לחלק הזה שבי שבחר בו, שבחר לעבור את הריפוי הזה.

אני מודה לו שהוא לא הרפה גם, וחזר שוב ושוב ושוב כדי שהשיעור שלי יהיה ברור הפעם.

ללא סף הכאב שאליו הגעתי והבחירה ללמוד אותו, אני בטוחה שלא הייתי מצליחה להבין את השיעור הזה,

אני יודעת זאת מכיוון שעברתי את השיעור הזה מספר פעמים לפניו ודבר לא השתנה בי.

אז אני מודה.

אני מודה לו,

אני מודה לכאב,

אני מודה לעצמי,

מודה על ההבנה שהוא היה נוכח כאן לא כדי להיות הפרטנר שלי לכל חיי,

לא משנה כמה רציתי שיהיה והתעקשתי, ככל שעבר הזמן הוא הראה לי שוב ושוב שהוא לא הגיע לחיי בשביל זה, אלא כדי ללמד אותי סוף סוף להיות הפרטנרית שאני צריכה לעצמי,

כדי שיום אחד, המעגל הכואב הזה יסתיים,

המעגל הזה שהתחיל דורות רבים לפניי,

ללא יכולת התנגדות או ראייה ברורה הייתי חלק ממנו,

כמו במערבולת שסחפה אותי לאבדון,

ורק מתוך האבדון המוחלט הרמתי ידיים ונכנעתי,

ורק שם יכולתי לראות באמת את החלק הזה שבי, החלק הזה שנשלט בידיי הטראומה,

כי אהבה אמתית אינה עיוורת אבל הטראומה? הטראומה בהחלט כן.

דייט ראשון - הכרתי את האבא של הילדה שלי ואני אפילו לא יודעת שאני רוצה ילדים.

יום שישי בערב.

הכרנו דרך חברה משותפת, לא ציפיתי להכיר אף אחד אבל ככה זה תמיד קורה אה?

הייתי במצב רוח טוב, זה לא היה במבט ראשון,

זה קרה בנגיעה הראשונה, תמימה ככל שהייתה, חיבוק ונשיקה על הלחי כשעמדתי ללכת,

פתאום כמו גל של חום עמוק זרם לי בגוף

ברגע שהוא קירב את שפתיו ללחי שמאל שלי,

הרגשתי חום שלא פגשתי מימיי. פיזי, כמו כישוף.

הגוף שלנו זוכר ויודע הכל, יש מוח לגוף שלנו, הידעתם?

מה שהרגשתי היה הנשמה הגבוהה שבי זיהתה פוטנציאל ריפוי ברגע אחד של מגע, זה כל מה שצריך.

פתאום ברגע רציתי להתקרב אליו, בתת מודע, לא הבנתי את זה כמובן באותו רגע.

זו הפכה להיות משימת חיי מבלי שהייתי מודעת אליה.

כתבתי לו בפייסבוק ודי מהר הוא נענה לי, קבענו להיפגש בחוף ים בפעם הראשונה,

התקשורת בנינו הייתה כל הזמן בעיקר התכתבות.

אני זוכרת שעה שלמה התארגנתי וכל מה שחשבתי בראש שלי זה

" איך הוא יחשוב על איך שאני נראית בבגד ים?"

עמדתי מול המראה בבגד ים שלם ובחנתי את גופי במחשבה שעיני הם עיניו.

הגענו לחוף, והמחשבה המשיכה לדגור בי, אז שכבתי והנחתי את גופי בצורה שתרצה את המתבונן בי,

אני זוכרת שהוא דיבר במשך כל הדייט כמעט ברצף מוחלט בלי לשאול אותי שאלה אחת עליי,

וכל מה שהיה לי בראש זה -

" איך אני נראית בעיניו?"

הדייט הסתיים, הוא החזיר אותי הביתה, הוא היה נראה לי די מרוצה,

איך אני הרגשתי ?

הרגשתי שקופה אבל לא נתתי לזה הכרה.

המחשבה שהובילה שבשקט בשקט ששלטה במוחי

הייתה :

" האם אני נראית מספיק טוב עבורו?" בריפיט מתנגן ששולט בי ללא תשומת לב לתנועות גופי.

הייתי שקופה עבורו כי הייתי כזו עבורי.

קבענו דייט נוסף הפעם אצלו בעבודה, היה לו בר מצליח, והעבודה שלו הייתה הממלכה שלו,

שם למעשה הכרנו מלכתחילה, התרגשתי לבוא אליו לעבודה, לראות אותו באלמנט החזק שלו,

התרגשתי להכיר אותו והתרגשתי מהסטטוס החיצוני, עכשיו זה כבר לא רק בינינו,

זה במקום עבודה שלו, כולם רואים אותנו, הם רואים שהוא מעוניין בי. הרגשתי חשובה.

התיישבתי באחד השולחנות וליידי ישבה בחורה צעירה נאה,

"אני מחכה לבן" בגאווה והתרגשות אמרתי לה

היא עשתה חיוך מאוד משונה, ואחרי כמה דקות קמה והלכה (תזכרו אותה, היא תגיע בפרקים הבאים)

אחרי שעה של המתנה בערך הוא התפנה אליי,

ישבנו ביחד והעברנו ערב שלם, שעות בדיבורים, הוא לא הפסיק להרעיף עליי מחמאות שהחמיאו לי מאוד, הדיבורים לאט לאט הפכו לליטופים, ידיים מוחזקות, וגם נשיקות, שעות ארוכות לתוך הלילה.

משהו במגע שלו העיר בי חלום שקט שלא הצלחתי לראות.

הרגשתי משיכה אדירה ובלתי מוסברת שמגיעה עם ידיעה חד משמעית

"הוא האחד שלי"

הטראומה שלי התעוררה.

מאותו הרגע ללא ידיעתי הטראומה אחזה בי, שלטה בי בלי שהרגשתי , הכפתור נלחץ

זה היה הטריגר של הידיים הגדולות, המותניים הרחבות, והאיש הגבוה הזה שמחבק אותי,

שרוצה אותי לידו,

שמלטף אותי,

שאומר לי דברים נעימים,

שמשרה עליי בטחון ואהבה וחום

שמבטיח לי שתמיד יהיה איתי.

האיש הזה שאני עושה הכל רק כדי להתחבב עליו.

זה היה הטריגר שהעיר את הילדה בת ה9 בתוכי שאיבדה את אבא שלה, זה היה החלק הזה שבי שהחזיק כל כך הרבה פחד יחד עם הצורך ההישרדותי להרגיש אהובה, מוגנת, בטוחה , הפכתי את החלק הזה לשריון השקוף שלי כדי להרגיש מוגנת בעולם שבו לא הייתה לי הגנה.

למדתי לסחור בכל הרגשות שלי,

בגוף שלי,

כדי להרגיש ולו לקצת שאני

אהובה, רצויה, שווה, מוגנת ובטוחה, שווה שיישארו בשבילה.

הקשר נדלק מאוד מהר בינינו (ככה לרוב טראומה פועלת, כמו גפרור היא נדלקת מהר)

התאהבנו תוך חודש.

זה היה לילה אחד בנובמבר בתל אביב, הגעתי אליו לעבודה,

שכבנו על המדרכה במרפסת והוא אמר לי כמה שטוב לו בחברתי, הרגשתי אותו דבר, הכל היה נראה כל כך מבטיח וטוב כל כך. זאת הייתה אהבה אמתית ככה זה הרגיש,

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהכרתי מישהו

שבא לי לבנות אתו עתיד, מעולם לא הרגשתי את הרצון הזה לפניו ופתאום רגע לפני גיל 29

אני מבינה שמצאתי את אהבת חיי לתמיד, המיינד אומר לי.

הייתי בטוחה לחלוטין שנועדתי לו, שהגענו לכאן כדי לשפר אחד לשנייה את החיים ולהיות ביחד לנצח,

ממש האמנתי בזה כמו שילדה קטנה מאמינה שאבא שלה תמיד יאהב ויישאר איתה.

יום אחד הזמנתי חברה טובה שלי לבקר במקום עבודתו,

היא בדיוק ילדה את התינוקת הראשונה שלה,

ואני זוכרת שהוא מיד הגיע לראות, והרים אותה בעדינות עם הידיים הגדולות שלו,

הסתכל על התינוקת הקטנה בעיניים אוהבות,

ואז הבנתי שאני רוצה איתו ילדה.

כמובן שלא הבנתי את זה באמת אז, כפי שאני מודעות להשתלשלות האירועים היום.

בנקודה הזאת האמת שלי הייתה שאני לא רוצה ילדים בכלל,

תמיד חשבתי שאני אלהורית, שלהיות אמא זה לא מתאים לי כי אני לא יציבה רגשית וכו'.

עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהרגשתי כשצפיתי בו מחזיק את התינוקת, נמסתי.

בעייני, ראיתי "תינוקת שמוחזקת בידיי גבר גדול וחזק ובוגר, שמגן עליה, שומר עליה, אוהב אותה."

לא יכולתי שלא לדמיין אותו מחזיק את התינוקת שלנו.

אחרי חודש וחצי העניינים התחילו להתערער.

הטריגר הראשון שלי הופעל מולו.

קבענו להיפגש אחרי שיסיים לעבוד,

הוא עבד עד מאוד מאוחר בלילה כרגיל ואני בכלל לא אדם של לילה, והחזקתי את עצמי בכוח ובהתרגשות ערה, חיכיתי לו שיסמס לי שסיים לעבוד, הייתי עייפה מאוד אבל הרצון לפגוש אותו היה גדול מכך.

חיכיתי וחיכיתי,

אבל הוא לא סימס.

שלחתי לו הודעה, והוא לא ענה.

התאכזבתי. המוח שלי התחיל את הספיץ' שלו בספין שלא נגמר -

"הוא לא רוצה אותך את לא חשובה לו, הנה עוד פעם את שקופה, מחכה לו ערה בשעות הקטנות של הלילה כמו איזה סתומה"

נרדמתי עם האיפור והבגדים במיטה, עם תחושה שאני כבר לא חשובה.

אחרי שעה וחצי הוא התקשר שהוא נרדם והוא בא עכשיו,

אבל הטריגר שלי כבר הופעל, אמרתי לו שאני לא רוצה.

• כפתור הטריגר הוא כפתור מצוקה קצת כמו טנטרום של ילדים שלא קיבל מענה בילדות. ברגע שהוא נלחץ האדם מגיב, כמעט בחוסר מודעות ושליטה. זה המקום הכי פגוע של בני האדם. הכאב שלי היה שאני שקופה, לא חשובה, לא רצויה, לא אהובה, ילדה נטושה. ברגע שהכפתור שלי נלחץ כל מה שבא לי הוא למות, כן זה עד כדי כך קיצוני - שחור או לבן - כי אם אני לא אהובה, חשובה, רצויה - אז אני לא רוצה להיות כאן בכלל כי אין סיבה לקיום שלי.

מוכר לך? אשמח שתשתפי אותי אם תרצי, מה כפתור המצוקה שלך?

באילו מצבים את מרגישה שאת מאבדת שליטה והמוח שלך נכנס ללופ רע ?

בסוף הוא הגיע והשלמנו, החלטתי לא לעשות מזה סיפור והבנתי שאני מגזימה בתגובה שלי.

רק רציתי להיות איתו, לא נתתי לגיטימציה לעובדה שהוא שכח אותי וכתוצאה נפגעתי מזה.

הוא אמר שאני מגזימה,

כ"כ רציתי רק להיות איתו, אז הסכמתי איתו ושכחתי מזה.

הריבים התחילו להגיע בקצב צפוף, מריב להשלמה לעוד ריב,

קשר הטראומה שלי התבסס כל יום איתו,

וכל פעם הטריגר שלי יצא בצורה נוכחת יותר, וכשהטריגר שלי הופעל הטריגר שלו ענה בחזרה.

ככה כמעט כל מפגש היה מדהים ומלא אהבה ובמקביל כל הזמן לחצנו אחד לשניה על טריגרים הישרדותיים שלא למדנו לחקור, להרגיש או לתקשר מעולם.

לתומי חשבתי שככל שנעבור עוד ועוד זמן ביחד, הוא יידע להתמודד ולהכיל את הרגשות המוקצנים שלי ולהתמודד איתם ודרך זה אוכל לאזן אותם בעתיד כי אני אראה שיש לי על מי לסמוך -

"לא עוזבים אותי למרות שאני קשה".

היום אני יודעת שאני ורק אני אחראית לאזן את הרגשות שלי, וזו טעות חמורה לתת לישות חיצונית את האחראיות הענקית הזאת, בין אם מדובר באדם (במיוחד כשהוא חדש בחיינו) או בכל דבר אחר.

היינו ביחד שלושה חודשים אינטנסיביים. עברנו כל כך הרבה במעט זמן.

בתחושה הרגשתי שאני מכירה אותו מאוד תוך זמן ממש קצר.

הכרתי את ההורים והמשפחה שלו - זה היה נראה מושלם בעייני, משפחה חמה ומלוכדת עם עסק משפחתי - כלפי חוץ זה היה כל מה שרציתי לעצמי - מקום מושלם ובטוח עבורי, ככה חשבתי.

הוא הכיר את המשפחה שלי גם, ואפילו הפתיע אותי כשקנה לנו כרטיסי טיסה לונציה ביום הולדת שלי וזו הייתה הפעם הראשונה שטסתי עם בן זוג לחו"ל -

חשבתי לעצמי

"וואוו הוא ממש רוצה אותי שהוא משקיע בי כל כך, אחרי שלושה חודשים הוא קונה לי כרטיסי טיסה??

זה בחיים לא היה לי, בחיים לא הוציאו עליי כל כך הרבה כסף, בחיים לא השקיעו בי כל כך הרבה."

זה גרם לי להרגיש שווה ומיוחדת, זה גרם לי להרגיש שזכיתי בפייס איתו.

המגע האוהב שלו והמילים המתוקות שהיה כל הזמן מרעיף עליי גרמו לי בצורה טבעית לרצות להתקרב אליו פיזית, אבל בתור בחורה שסובלת מ*אנדומטריוזיס שהתפרצה לי ברחם בשנה האחרונה ,

סקס הוא לא הדבר הכי נעים עבורי בעולם (עוד נדבר הרבה על סקס בפרקים הקרובים).

*אנדומטריוזיס זו מחלה גניקולוגית הורמונלית שקופה כמעט לא ניתן לראות אותה אבל היא מאוד נוכחת בגוף, מייצרת כאבים מאוד חזקים בזמן ואחרי חדירה, כאבים שמשתקים את הגוף לפעמים לימים שלמים. קיבלתי את המתנה הזאת לחיי שנה לפני שהכרתי אותו, ואני מודה לה, בהחלט אכתוב עליה בהמשך.

בכל זאת, מאוד היה לי חשוב להיות קרובה אליו ולרצות אותו, כי זה מה שידעתי לעשות - זאת הייתה

"השפת אהבה" שלמדתי בחיי - "אהבה" בכל מחיר" - מתוך האמונה העיוורת שאני מעדיפה בכל מחיר

לחוות אהבה על פני נטישה.

"השפת אהבה שלו" מהבית הייתה מגע ונתינה בעיקר דרך חומריות, ולא היה לי לזה שום קשר אליי,

(אבל את זה גיליתי רק מאוחר יותר.)

*זה מאוד שכיח שגברים יעסקו יותר בשפות אהבה גשמיות - בטחון פיזי (חומריות) ומגע פיזי,

ונשים לרוב יעסקו בשפות אהבה רוחניות יותר- בטחון פנימי - רגשות. רק צריך להיות ערים ומודעים לכך כדי שנוכל לזהות ולהכיר את עצמנו ואת הפרטנרים שלנו לעומק. למה כדאי לנו לראות לעומק? זה עוזר לנו לפתור כל סוגיה שניתקל בה בחיים ונותן לנו את האחראיות והמושכות על הביטחון הפנימי שלנו בידיים שלנו, זה כוח אדיר!

אז עשיתי כל מה שאפשר כדי לרצות אותו, הרבה סקס ומגע ששילמתי עליו מחירים, לפעמים שיתפתי אותו בכאב שלי, הוא כן היה רגיש לשיתוף שלי וכן היה לו אכפת שכואב לי ,לפעמים לא שיתפתי שכואב לי,

כי הבנתי שבתכלס, מה זה משנה? ידעתי שבלי מגע הוא יעזוב אותי,

וזה היה הפחד הכי גדול שלי.

כמה מילים על ריצוי ולמה כדאי להעיף אותו מהחיים שלנו - ריצוי מתמשך הוא ניתוק מהעצמי

האמיתי שלנו, יש אנשים שטרם בכלל הכירו מי הוא העצמי האמיתי שלהם ועבורם כנראה המשפט הזה יהיה לא ברור, הכל טוב, תמשיכו לקרוא :)

כשאנחנו מרצות אחרים אנחנו לא מאפשרות להם להכיר אותנו כפי שאנחנו באמת, וכך אנחנו למעשה מקטינות את עצמנו כדי להעניק יותר לאדם אחר, מתי זה מקטין אותנו? כשזה בא על חשבוננו.

ריצוי גורם לאנשים שמולנו להיקשר לגרסה המרצה שלי - שהיא אינה האני האותנטי שלי,

אי אפשר לבסס קשר בריא וטוב על חוסר אותנטיות.

למה מלכתחילה אנחנו נרצה אחרים? ריצוי יושב ממש בלב הערכה העצמית שלנו אל עצמנו, כלומר,

ריצוי קורה כדי לא להתמודד עם הפחד שלא יאהבו אותי, "

אם לא אעשה עבורם מה שצריך, אולי אני לא מספיק טובה והם יעזבו אותי ?" - בפועל, ריצוי הוא הסגת הגבולות שלך עם עצמך עבור אחרים, ולכן לא ניתן לבסס אהבה בריאה כשמתקיים ריצוי, כי האנשים שנמשכו אלינו בעקבות ה"גירסה המרצה שלי" הם לא אותם האנשים שיימשכו אליי כשאתחבר לאני האמיתי האותנטי שלי, לכן הפחד להיעזב כשביססנו קשר בתוך גירסת המרצה הוא אכן פחד אמיתי - יש סיבה שאנשים מסויימים נמשכים לסוג האנשים המרצים -

הפצע תמיד קיים דו כיווני, מינוס תמיד יימשך למינוס.

האם את מזהה בעצמך אלמנטים של מרצה?

האם את שומרת על הגבולות והצרכים שלך מול העולם?

האם את מזהה באחד מההורים שלך תבנית של ריצוי?

בדרך כלל ריצוי הוא התנהגות שלמדנו בבית.

האם את מרצה במיטה?

אני עבדתי "בלרצות" את הילדה הקטנה שבתוכי, עשיתי הכל כדי שהיא לא תחווה נטישה שוב, אז בעצם הריצוי לא היה באמת עבורו אלא עבור הבטחון של הילדה הקטנה שבי ששלטה בי דרך הטראומה שהיא חוותה בבית.

הסקס איתו תמיד היה בתחושה מוזרה, מאוד נהנתי מהמגע הכללי שלו כי הוא אדם מאוד חם ואוהב ומאוד טאצ'י כזה, וחשבתי לי שזה לכבודי המגע האוהב הזה, שזה הדרך הייחודית שלו להביע רגשות אליי.

מכירות את הבחורים שיש להם חיבוקים סופר חמים ומלאי כוונה? שישר מחזיקים לכן ידיים ברחוב? שמביעים המון אהבה כל הזמן? רוצים להיות קרוב אליכן? יש בהם תחושה של בטחון ממכר, מכירות?

אני לא הכרתי כאלה לפניו ולכן לא ידעתי שזה סוג של בני אדם שהם פשוט ככה לכולן,

אלא הנחתי שזה מגע ייחודי בשבילי שמבטא את הרגשות שלו אליי.

לגבי הסקס עצמו, התחושות היו מוזרות.

החדירה הרגישה לי מוזר, כמו חלק שלא מתאים לפאזל, כמו לאכול משהו שאחריו התחושה בגוף היא לא מאה אחוז? רוב הזמן אחרי הסקס ככה הרגשתי.

ההסבר שלי לכך היום הוא:

הגוף שלך יודע הכי טוב - כשאנחנו בהלימה עם מישהו נרגיש אותה גם בגוף ובטח ובטח בתוך הואגינה והרחם החכמה שלנו, שיודעת היטב מי הגיע עם *לינגאם ומי הגיע עם זין.

לא הייתי אותנטית עם עצמי ולא הייתי אותנטית איתו, נתתי לו את התחושה שאני נהנת כמו שתמיד עשיתי עם כל בחור שהייתי איתו לפניו, את עושה כמה קולות , כמה תנועות, אין להם מושג איך את מרגישה בפנים באמת והם בטוחים שהיה סקס נהדר ושאת סופר מינית ובעניין ( אימוג'י של כאפה לראש), בתמורה את מרגישה אהובה לכמה שעות או ימים וחשובה בעולם בו את מרגישה כקליפת השום.

השעות אלה, כמה שהן אינן אותנטיות סיפקו עבורי הטענה רגשית ולו למעט זמן.

את המשחק הזה במיטה אפשר לשחק רק כשיש שני צדדים שמסכימים לשחק את המשחק הזה,

מה הכוונה? גבר נוכח שמחובר לעצמו לא יימשך מלכתחילה לחוסר אותנטיות ויחוש באישה שמולו,

והפוך כמובן, אישה שמחוברת וקשובה לעצמה לא תוכל להכיל גבר מנותק.

אי אפשר לשחק מול אותנטיות וחיבור פנימי אמיתי.

*לינגאם (הסבר למי שלא מכירה את המילה) - איבר מין זכרי בשפה הסנסקריט שמשמעותו היא מטה אור.

בעייני, אם הכוונה של גבר היא לזיין, אין שום סיכוי שהוא יוכל להשתמש באיבר מין שלו ככלי ריפוי,

רק כאשר גבר מחובר לעצמו באמת, לכוונות שלו, לרגשות שלו, לסיבות שלו, הוא יכול להשתמש במיניות שלו ככלי ריפוי אמיתי עבור בת זוגתו וגם עם עצמו כמובן.

זה היה שלושה חודשים של *לאב בומבינג אינטנסיבי ביותר.

*לאב בומבינג - הפצצת אהבה היא צורה של מניפולציה רגשית (לא מודעת ) שמתרחשת בדרך כלל בתחילתם של קשרים חדשים, מטרתה היא השגת תחושת כוח על אדם על ידי הרעפת נתינה לא פורפורציונלית ומפוצצת על ההתחלה הקשר שמייצרת בצד השני אוברוולמינג ותלות.

החודשים הראשונים היו מלאי ריגוש, עשיתי המון דברים שהם לא אני כדי להתקרב אליו,

כדי שייתאהב בי, הייתי מאוד מניפולטיבית, עשיתי ה כ ל

כדי שהוא יישאר איתי.

אחרי שלושה חודשים הוא נפרד ממני, הלאב בומבינג התפוצץ לי בפרצוף.

הוא הזמין לנו כרטיסים לאיזה ארוחה פרטית יקרה במרחק נסיעה של שעה+ בערך,

שוב חיכיתי לו והוא איחר, רבנו ריב ממש טיפשי איך שהוא הגיע.

הרגשתי שהוא לא רואה אותי - בום הטריגר שלי נדלק - כל הדרך לארוחה שתקתי וכעסתי כשבראשי מתנגנת בריפיט המחשבה שאני לא רוצה אותו יותר - הוא לא רואה אותי - וזהו נדלק לי הפיוז, לא ידעתי לתקשר אפילו את מה שאני מרגישה, ובנוסף הרגשתי שהוא לא יבין גם אם אנסה.

הוא לא הבין את המהומה שהתחוללה בי בכלל וגם אני לא הבנתי אז, פשוט הגבתי לטריגר ששלט בי.

כשהגענו לשם הוא נכנס לבד לארוחה ואני ברחתי משם, נסעתי בתחבורה ציבורית מבאר שבע לתל אביב כשאין לי סוללה בטלפון ומעט מאוד כסף עליי, וחוסר אוריינות גאוגרפי גדול.

רק לא להיות לידו עוד רגע אחד, רציתי להיעלם.

(התקדמות ?! זוכרות בהתחלה שהאינסטינקט שלי היה פריז? לקפוא במקום כשקשה? (דיברתי על זה בהקדמה על שלושת הF שמפעילים אותנו אוטומטית במוח בזמן סכנה) הפעם הצלחתי לברוח.

אחרי שהגעתי הביתה הטריגר נרגע והבנתי שהגבתי בצורה קשה מאוד מבלי להבין אפילו למה, הרגשתי כאילו שתיתי איזה שיקוי שהשתלט עליי לחלוטין ללא יכולת התנגדות מצידי, לא הבנתי ולא ראיתי כמה שלטה בי הטראומה בקשר הזה. נמשכתי לאדם הזה כל כך חזק בגוף ובלב שלי, לא ידעתי שהטריגרים שלי הם אורות דרך בצורת לחצני מצוקה ולא שדים שמשתלטים עליי כדי להרוס לי את החיים, אלא שהם פה לעזור לי! ללמד אותי על עצמי, מה הגבולות שלי!

התנצלתי בפניו כשירדה לי ההיסטריה בראש, אבל זה היה כבר מאוחר מדיי, הוא ממש לא הבין ולא ראה מה עובר עליי, ולא היה לו כל עניין להכיר אותי לעומק כשנהיה קשה.

הוא לא ידע איך להתמודד עם זה, בצדק, גם אני לא ידעתי.

הוא נפרד ממני באותו הלילה, ואני הייתי בטוחה שזה הסוף.

בפרק הבא האם זה היה הסוף?....

השיעור עולה שלב, הדברים מתחילים להסתבך.

כרגיל מוזמנות ומוזמנים לכתוב לי מה הרגשתן וחשבתן, זמינה תמיד באינסטגרם שלי ellah_lev

כל הזכויות שמורות לכותבת הבלוג.

לחיצה מהירה לפרק הבא -

פרק 2 -