הקדמה - עץ משגשג רק על אדמה פורייה - נוף ילדותי

(זמן קריאה בממוצע: 30 דקות - קריאה נעימה ! )

לפעמים נצטרך להבין מה קדם למי שאנחנו היום כדי לנוע לכיוון האדם שאני רוצה להיות מחר.

אני אוהבת להשתמש בדימוי העץ שאני מרגישה מאוד מזוהה לו.

אחת המתנות היפות שאבא שלי העניק לי בחייו היא, השם שהוא בחר לי - אלה - בהשראת עץ האלה כמובן.

יש לנו הרבה במשותף עם עצים, יותר ממה שאנחנו אולי מבינים... תמשיכו לקרוא ותבינו :)

 לפני שהכרתי את האהבה הכי הגדולה שטלטלה את עולמי,

לפני שהפכתי מאלהורית לחד הורית בגיל 30,

לפני שבחרתי לצאת למסע אל הלא נודע,

לפני שהתחלתי לבחור במערכות יחסים שלא התאימו לי,

גדלתי על אדמה לא פורייה, העתקתי את הדפוסים האלה במשך שנים, בדיוק כפי

שכל בחור שנמשכתי אליו בחיי הכיל בתוכו את הדפוסים המזיקים שהוא ירש ממשפחתו.

נקפוץ רגע לשיעור קטן במדעים? - כמה זה מינוס ועוד מינוס?

נכון, התשובה היא פלוס - אנשים עם דפוסים פוגעניים ( הלא הם - מינוס) יימשכו לאנשים עם (+)

דפוסים פוגעניים (הלא גם - מינוס) - הדרך היחידה לצאת מזה היא שאחד מהם יהפוך לפלוס.

אני אסביר, קחו נשימה, אנחנו צוללות אל העבר שלי.

גדלתי בבית להורים פצועים רגשית.

אמא שלי הייתה בת יחידה לשני הורים דתיים- מסורתיים שעלו ארצה בקום המדינה, הם אומנם היו נשואים אבל כל קשר בין זוגיות בריאה לבינם היה תלוש מהמציאות.

היא עברה ילדות מאוד קשה שלא אפרט עליה כאן, וחוותה מחסור עמוק באהבה מהוריה כל ילדותה,

אחד הפצעים הכי עמוקים של אמא שלי עד היום - זה התחושה שהיא תמיד לבד.

אבא שלי גדל בבית עם הורים חילוניים ואח גדול, הוריו היו מאוד צרי מחשבה ונוקשים כמו הרבה הורים בשנות ה60-70 שהם היום כבר סבים וסבתות, רובם מחזיקים במיינד סט מאוד מיושן, מקובע,

אני קוראת לזה - לגדול באדמה יבשה.

האדמה הפורייה שעליה נגדל היא דימוי לאהבה.

כדי שעץ יגדל ויפרח למה הוא זקוק?

להזנה נכון?

בדיוק כמו ילד שצריך הורים שיזינו אותו,

אבל לא על תזונה אני מתכוונת כרגע - עוד נחזור למשפט הזה בהמשך.

ההורים הם ההזנה של האדמה בדימוי שלי - ההורים הם השמש ומים - תהיו איתי רגע -

אם ההורים לא יתפקדו ולא יעניקו לאדמה תנאים מרביים להיות פורייה (=אהבה בריאה),

יהיה מאוד קשה לעץ לגדול ולפרוח באדמה שלא העניקו לה הזנה, נכון?

אם לא השקו את האדמה במים טבעיים טובים, אם היא לא קיבלה את את קרני אור השמש מדיי יום,

מה יכול לצמוח במקום חשוך לדעתכן?

הזנה היא הירושה הרגשית, השורשים שלנו שנקבל מהורינו לגבי החיים, לגבי מי שאנחנו,

לגבי מה אנחנו מסוגלות, לגבי היכולות שלנו, והיא תשחק בבגרותנו חלק גדול בשאלה,

האם אנחנו עץ גדול, יציב, חזק ומניב?

על איזו אדמה אתן גדלתן?

אם הייתן עץ היום, דמיינו איך העץ הזה היה נראה?

איך הייתן רוצות שייראה בעתיד ?

אם ההורים שלכן היו עץ, איזה עץ הם היו והאם העץ שלהם היה דומה לעץ שאתן היום?

האם תמיד רציתן להיות כמו ההורים שלכן? על כך נאמר "התפוח לא נפל רחוק מהעץ.." -

האם ידעתן שאנחנו יכולות לבחור להיות כל מה שנרצה, גם אם ההורים שלנו לא היו כאלה?

בחזרה לסיפור -

אבא ואמא שלי הכירו, נמשכו אחד לשניה, התאהבו ועשו שלושה ילדים, אני האמצעית.

אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי לפני גיל 8 אבל מה שאני כן זוכרת הוא בעיקר לא טוב.

אני זוכרת צעקות, בכי, ריבים בבית בין ההורים שלי - הרבה.

אני זוכרת שאבא שלי היה אדם מאוד קר ושקט כלפי חוץ, להוציא ממנו חיוך היה בגדר משימה

בלתי אפשרית, מה שגרם לי לייצר בתוכי מאמץ גדול כדי לשמח אותו כל פעם, כך למדתי לרצות.

אמא שלי בדיוק הפוך ממנו - אישה מאוד חמה ואנרגטית עם פתיחות רגשית מעוררת השראה שאוהבת לגעת הרבה, לצחוק חזק, לבכות חזק, לבטא רגשות במקסימום, בדרך כלל עם הרבה דרמה.

אבא שלי היה פראמדיק ובשבילי הוא היה סופר הירו שמציל אנשים,

הוא גם היה מעשן המון, אני זוכרת אותו רוב הזמן עצבני.

עצבני בכביש, מאוד חסר סבלנות, מאוד מוחזק מבפנים, ובהסתכלות אחורה הוא היה נראה בעיני

אדם ששונא את חייו.

בגיל שש אני זוכרת שההורים שלי נפרדו, אבא שלי בא לאסוף אותי עם הרכב שלו וסיפר לי שהוא עוזב את הבית. אמא שלי הכינה אותי לשיחה הזאת ואמרה לי להגיד לו כל הזמן שאני אוהבת אותו ושיחזור,

אבל לא הצלחתי להגיד לו את המילים שלה, רק הקשבתי לו ברכב והנהנתי עם הראש.

מאי 1998, אני בת תשע

יום שישי בערב אני ואחותי נשארנו לישון אצל סבא וסבתא (ההורים של אבא) ובאמצע הלילה דפיקת דלת, נכנסו פרמדיקים מהעבודה של אבא, סבא וסבתא אמרו שהם חייבים ללכת איתם כי אבא עבר תאונת דרכים.

למחרת בבוקר סיפרו לנו שהוא מת.

אני זוכרת המון צרחות סביבי ובכי ורק אני עומדת נטועה ברצפה,

מסתכלת מטה ולא מצליחה להוציא מילה.

נכנסתי ל FREEZE.

פריז (לקפוא במקום) הוא מנגנון הישרדותי בו המיינד הקדום שלנו ייבחר באחת משלושת האפשרויות

  fight-flight-or-freeze

כשהוא מזהה שהוא נמצא במצוקה - זו מערכת הגנה שקיימת אצל כל אדם והיא קדומה מהשנים בהם היינו צריכים להגן על עצמנו מטורפים בטבע, יש אותה לכל חיה בטבע, והיא תשתלט עלינו ותפעל בצורה אוטומטית לחלוטין ברגע של מצוקה.

המיינד שלי בחר לקפוא במקום.

את השנים שבאו אחרי המוות של אבא שלי אני זוכרת בתחושות עם מטען נפשי כבד.

אמא שלי נשארה לגדל את שלושתנו לבד, אבא שלי השאיר לה מאהבות שהכניסו אותו לחובות,

ההורים של אבא שלי האשימו את אמא שלי בהתאבדות שלו, והחיים שלנו הפכו לבלגן אחד גדול.

(מספרת לעומק על המוות של אבי בהמשך הפרקים).

לא היו לי הורים באמת אחרי גיל 9, אמא שלי ניסתה לשרוד אבל היא לא יכלה להיות דמות חינוכית עבורי, אני יכולה להבין אותה היום כשאני אמא בעצמי, אבל אז הייתי צריכה הורים.

הייתי צריכה שיילמדו אותי מהי אהבה בריאה לעצמי ולעולם (אדמה פורייה זוכרות?),

אבל לא היה מי שיעשה זאת, הדפוסים שסיגלתי לעצמי וספגתי מילדות עד היום שעזבתי את הבית הביאו אותי להמון כאב, אלימות ושנאה עצמית, לקח לי המון זמן רק להבין שהאדמה שאני מנסה לצמוח עליה

היא רעילה אין לי סיכוי לצמוח כשכל יום אני סופגת עוד ועוד רעל מהאנשים סביבי,

גם אם הם לא עושים זאת בכוונה.

כל ילד צריך שיילמדו אותו אהבה בריאה - זה המורשת שמגיעה לכל ילד וילדה בעולם הזה, והמורשת הזאת היא על כתפי ההורים, היוצרים שלנו אחראים לספק לנו אדמה פורייה, לא רק חיים שנשרוד אותם

כדי לחיות, זה פשוט לא מספיק טוב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מזה!

מהרגע שג'ון, הילדה שלי, הגיעה לעולם, עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב - התבוננתי בעצמי.

ראיתי איך אני פועלת על אוטומט איתה בדפוסים הפוגעניים שספגתי כל חיי, הבנתי שאני לא שונה מההורים שלי, אני משמרת את גלגל הכאב הבין דורי הזה, והבנתי שאני חייבת ללמוד להזין את האדמה שלי בעצמי כדי להיות עץ יציב ומניב עבורי קודם ואז עבור ג'ון.

כדי שאוכל להזין גם את אדמתה - לאדמה פורייה עליי ללמוד קודם בעצמי מהי אדמה פורייה - מהי אהבה בריאה וככה התחיל המסע שינוי שלי.

כדי להשתנות עלינו להבין קודם שטעינו, אנו חייבים לקחת אחראיות על הטעויות שלנו ולפעול בצורה

שונה מהם, אחרת, לא נוכל להביא לחיינו את השינוי שנרצה.

ועוד מילה אחת על אחראיות - אחראיות לוקחים - אחראיות זאת פעולה.

נראה לי שכבר הצלחתי להסביר לכן איך הדימוי עבורי של עץ משגשג מתקשר לאנשים מאושרים נכון?

נכון כשקונים מכונת כביסה או כל מכשיר אחר, יש לו הוראות הפעלה? מה לשים בו, מה הוא צריך וכו'..

בני אדם חושבים שהם הגיעו לעולם "ללא הוראות הפעלה", כל אחד מאתנו גדל בבית עם "הוראות הפעלה" אחרים לגמרי שעבר אליו מדור אל דור, חלקנו מאמינים שה"הוראות הפעלה" האלה נמצאות בתורה,

חלקנו בטוחים שיש מישהו למעלה שכתב עבורנו "הוראות הפעלה", והרבה מאיתנו בטוחים ש"ההוראות האלה" הם "מי שאנחנו".

אבל אנחנו הרבה הרבה יותר ממה שלימדו אותנו, כי תחשבו רגע על זה,

כל חיינו הדורות הקודמים לימדו אותנו רק מה הם חשבו שהם יודעים על עצמם וזה יצר לנו גבולות

עבור מה שאנחנו יכולים לחשוב באמת, כי הרי לא היה לנו חופש אמיתי לבדוק, רובנו קיבלנו ללא שאלות מה שהעבירו לנו הורינו במשך דורות רבים, ובעייני זו הסיבה שלא טוב להרבה אנשים, הם אינם מכירים את עצמם, הם מכירים גרסה שעוברת מדור לדור שמכילה אמונות מסוימות ומסלולי מחשבה מסוימים,

אבל זה לא הם באמת.

בעייני זו בדיוק הסיבה שהגענו לכאן, לחיים - לגלות בלי אף מסגרת, בלי מחשבה קדומה,

אלא עם חיבור פנימי שקיים בנו מלידה.

יש בנו הוראות הפעלה פנימיות, הם בתוכנו בדיוק כפי שקיימות לכל צורות החיים,

לעץ, לזברה, לנמלה - כולנו מחוברים בחוכמת הטבע.

כשאני מתבוננת בטבע אני נזכרת כמה הדברים פשוטים.

האם גם אתן רואות את החיבורים?

בחזרה לסיפור שלי -

מכירים את העצים הצעירים האלה שנוטעים במדרכות בתוך ריבוע כזה קטן והרבה פעמים קושרים אותו למקל שיחזיק את העץ הצעיר כדי שהוא יתייצב? בכל מקרה, זה העץ שאני הייתי רוב חיי,

נאחזתי בכל מה שיכולתי כדי לא ליפול.

גדלתי בבית מפורק, מערכות יחסים אלימות עם המון מצוקה בבית, האם היו רגעים טובים ?

 בוודאי שהיו, אבל מה שהכי זכור לי זה בעיקר תחושות של כעס אדיר, לחץ , צעקות ומצוקה, פחד, חוסר.

ככה גדלתי, היום אני מסוגלת לראות את המתנות שקיבלתי בדרך חיים הזאת - הילדות המוזנחת שחייתי אפשרה לי בבגרותי לבחור ולראות הרבה דברים בצורה שהיא שונה עבור אנשים סביבי שקראו לי מוזרה וכל מיני כאלה, לי היה חופש לבחור לגלות ללא מסגרות.

בהיעדר מסגרת - למדתי להתבונן בטבע וללמוד ממנו את החיבור הטבעי שקיים בנו עם הטבע, עם בעלי חיים, עם הגוף שלנו, עם הלב שלנו, את "הוראות ההפעלה" שלנו.

אני בהודיה גדולה על כך היום.

לכולנו יש את הידע הזה, אנחנו פשוט מלאות בקולות סביבנו כל החיים

(מה ללמוד, מה לאכול, מה להגיד, מתי להתחתן, איך להתנהג, וכו') - לי פשוט לא היו דמויות חינוכיות שמייצרות קולות כאלה, וזה אפשר לי להקשיב ללב שלי - ל nekad heART שלי.

זוכרות שאמרתי שאחזור למשפט הזה ?

"בדיוק כמו ילד שצריך הורים שיזינו אותו, אבל לא על תזונה אני מתכוונת כרגע - עוד נחזור למשפט הזה בהמשך."

כמו רוב האנשים בישראל גם אני גדלתי בבית מלא במעדני חלב במקרר, בארוחות היה הכל, גם בשר וגם חלב וגם קולה על השולחן, וגם שוקו בשקית בבוקר, וברוך השם ותודה לאמא שלי

אוכל אף פעם לא היה חסר.

 אהבתי לאכול את כל זה מאוד כי זה מה שלימדו אותי.

למזלי בגיל 9 התא המשפחתי שלי התפרק - לא היו לי הורים פעילים שניתבו את חיי למחשבות מסוימות או כיוונים מסוימים, שהכריחו אותי לאכול משהו או ניווטו לי את המחשבה ללכת בדרך כלשהי כמו רוב בני האדם - אני הייתי אחראית לחיי מגיל מאוד צעיר,

נכון שלמדתי הרבה דפוסים פוגעניים אבל גם קיבלתי מתנות מכך שהיום אני מודה עליהן שהפכו אותי למי שאני היום.

נקודה למחשבה:

כשאנחנו חיים בהישרדות ההזנה שלנו תתפוס מקום אחרון בסדר העדיפות שלנו - כי הזנה היא ביטוי לאהבה עצמית, ואין פנאי לאהבה עצמית כשנמצאים בהישרדות.

דמיינו את עצמכן חיות בגן עדן, חוף ים מושלם מולכן, עצי פירות טרופיים סביבכן, חול בהיר ורך מתחת לכף רגליכן, ויש לכן את כל הפנאי והשלווה בעולם לבחור כל שתרצו.

האם תבחרו בקפה כל בוקר ?

או אולי, רק אולי, קפה כמו הרבה הרגלי "הזנה" אחרים שלנו הוא הרגל של הישרדות?

אני אומרת את זה באהבה, גם אני הייתי שם.

איזו הזנה תבחרו לכן מתוך אהבה עצמית?

נכון, למדתי בבית לפחד מבני אדם, לא לסמוך על גברים כי הם תמיד נוטשים, לא להרגיש בנוח לקבל אהבה, לא לאהוב את עצמי בכל צורה ובכל מצב אלא להיאחז באחרים שיאהבו אותי במקום,

למדתי את זה מפעולות, מכל מה שראיתי בילדותי וגם מתוך מילים - ילדים מבינים ויותר מכך,

הם מרגישים !

עברנו המון דירות , הייתי בארבעה בתי ספר שונים עד כיתה ו', היה לי מאוד קשה להכיר חברים ולשמור על קשר, היה לי קשה לסמוך על אנשים או על עצמי, וככל שגדלתי היו לי פחות ופחות חברים.

אני זוכרת שהייתי ממציאה מלא שקרים בכל פעם שעברתי בית ספר, שאני עשירה או כל מיני סיפורים כי חשבתי שרק ככה אוכל לרכוש חברים, אפילו הייתי מביאה שקית של ממתקים הרבה פעמים כי ידעתי שזה יעזור לי להתקרב ליותר ויותר ילדים, ניסיתי בכל דרך שיאהבו אותי מלבד בדרך הפשוטה ביותר -

פשוט להיות אני, כי הייתי בטוחה שאני זה לא מספיק.

בזכות הלבד מצאתי מפלט וחברים אחרים - בעלי החיים - מצאתי המון ריפוי והזדהות בחברים הכי קרובים שתמיד היו לי בבית או ברחוב, ראיתי כמה אני דומה להם והם הפכו להיות המודל חיקוי שלי, רציתי להיות פשוטה כמוהם, קשובה לגוף, חסרת אגו, ואני מודה מאוד להורים שלי שתמיד הכניסו בעלי חיים הביתה,

לא יודעת אם יכולתי לשרוד בלעדיהם, הם תמיד היו שם איתי ימים שלמים בחדר, במיטה, נתנו לי חום,

לא עזבו אותי לשניה, הם לימדו אותי אהבה שלא תלויה בדבר - לבעלי חיים לא אכפת אם את עצובה, שמחה, כועסת, יפה או מכוערת, הם אוהבים ללא סיבה!- הם לימדו אותי שאני לא צריכה סיבה כדי לאהוב, הטבע שלנו הוא אהבה ! - זה חלק מה"הוראות הפעלה" הטבעיות שקיימות בנו - וזה יחזור על עצמו בעוד הרבה הוכחות בבלוג.

התבגרות מינית

בגיל 12 קיבלתי ווסת והתחלתי להבין שאני נמשכת לבנים, למרות שהדחקתי את זה כי חשבתי שאני מאוד מכוערת, ובראש שלי כדי שיאהבו אותי אני צריכה להיות יפה,

יופי = אהבה רומנטית - זו המשוואה שסיגלתי לעצמי בראש, ומה שנסגל לעצמנו זה גם מה שנראה במציאות, וכך היה.

בגיל 14 החלפתי את המשקפי הארי פוטר שהיו לי לעדשות מגע, עשו לי גשר בשיניים המאוד עקומות שהיו לי, והפסקתי ללבוש בגדים רחבים, ופתאום כבר לא הייתי שקופה בעייני בנים, התחילו להסתכל עליי, להחמיא לי, לרצות להתקרב אלי, זה היה חדש עבורי והידק לי את מחשבה המקולקלת הראשונה שהחזקתי בנוגע לזוגיות : שרק אם אני יפה אני ראויה לאהבה.

כל הקשרים הרומנטיים שהכנסתי לחיי - תמיד נגמרו בגלל אותה סיבה.

לא רציתי יותר מגע מיני, לא יכולתי לסבול את זה יותר זאת האמת - הגוף שלי אמר לי די!

אבל עד ה"די!" הגדול, הייתי באינסוף מפגשים מיניים שלא רציתי באמת להיות נוכחת בהם אבל למדתי שמערכות יחסים רומנטיות מבוססות על חלופת אינטרסים.

אתה אוהב אותי - נותן לי בטחון ואהבה - אני נותנת לך את הגוף שלי גם כשאני לא רוצה,

חשבתי שכולן עושות את זה, חשבתי שזה נורמלי, עד שהגוף החכם שלי לימד אותי כמה שזה לא.

הקשר הראשון שלי היה בגיל 14 והוא נמשך בערך שנתיים,

אחריו בגיל 16, היה לי עוד קשר של שנתיים.

שניהם נגמרו כי בשלב מסויים לא רציתי שהם ייגעו בי - וככה למדתי שכדי שיתאהבו בי אני רק צריכה לעשות שואו מיני וכך זה באמת קרה כל פעם, מה שאומר שביום שהשואו נגמר - האהבה נגמרה.

המחשבה הזאת שהחזקתי אז משלימה הרבה בנים שמחזיקים במשוואה (מחשבה) -

"אם היא אוהבת אותי היא תראה לי את זה במגע, אם היא לא רוצה מגע היא לא אוהבת אותי"

מכירות אותם?

אלה תמיד היו הבחורים שמשכתי לחיי.

האם לדעתך אהבה בהכרח אומרת שחייב להתקיים מגע מיני ?

חוק המשיכה מבוסס על עקרון "דומה נמשך לדומה" - זוכרות, מינוס ועוד מינוס? זה בדיוק זה.

יש מיליוני אנשים בישראל - שאלתן את עצמכן פעם למה אנחנו נמשכות דווקא לטיפוסים מסוימים?

האם יש מכנה משותף בין כל בני הזוג שלכן?

אני מאמינה שאם תחפשו - תמצאו שכן.

האם יש קשר בסיבה שכל המערכות היחסים הרומנטיות שלנו לא צלחו עד היום ?

ואם כן, מהי ?

ניתן לראות חלקים שבתוכנו גם במעגל החברים שלנו.

אחראיות היא פעולה - אני לא קיבלתי אדמה פורייה, האדמה שלי הייתה רקובה, יבשה, מעופשת,

לעיתים בהצפת מים, האדמה שלי לא יכלה להזין דבר שייצמח ממנה, שנאתי את עצמי כל כך הרבה שנים,

והכאב הזה בא לידי ביטוי בכל דבר בחיי - זוגיות, הגשמה, כסף, תזונה, בריאות, מיניות,

כל מה שתרצו היה דפוק בחיים שלי.

הסיפור שלי הוא סיפור של טרנספורמציה מקצה לקצה.

לקחתי את כל מה שלמדתי על "הוראות ההפעלה" הטבעיות שלנו שלמדתי מהטבע

ויצקתי ועודי יוצקת לאדמתי מדיי יום, מתוך הבנה מודעת

שמגיעה לי אדמה פורייה,

בדיוק כפי שמגיע לך

ולכל ילד או ילדה.

בפוסט הבא אשתף את תחילת סיפור האהבה הכי גדול שחוויתי,

עם סרטון שתיעדתי מאותה תקופה והרבה לב חשוף.

עד אז, אשמח לשמוע מה חשבתן, מוזמנות לכתוב לי באינסטגרם שלי

Naked heart by ellah lev

תודה שקראתן

מקווה שהיה לך מעניין לקרוא כמו שלי היה כיף לכתוב 3>

שתהיה שבת שלום

שלכן, באהבה

אלה.

כל הזכויות שמורות לכותבת ויוצרת הבלוג.

לפרק הבא לחצו

ברוכה הבאה לבלוג

#lifelessons #growing