פרק 6 - ואז הגיעה ג'ון.

זמן קריאה בממוצע: 60 דקות מענגות מלאות בריפוי. קריאה מהנה.

אני בהריון בחודש 6 בדירה של בן, מחובקת בזרועותיו אחרי פרידה של יותר מחמישה חודשים.

התעוררתי מאושרת, כל מה שרציתי קרה.

באותו שבוע בן סיים את המערכת יחסים שלו עם גברת כפפות והרגשתי מין תחושת ניצחון כזאת,

שכל אחת מקבלת מה שמגיע לה, רק לא ידעתי כמה שזה נכון.

זה היה מצב מאוד משונה, להיות בזוגיות איתו שוב כשאני בהריון, ושנינו לא בטוחים מה הולך להיות או איך אנחנו עוברים את זה, המון חוסר בטחון, סיטואציה מאוד שברירית לשנינו.

ניסיתי לשים הכל בצד ולזכור את העיקר, את העובדה שהוא בחר לחזור להיות איתי.

לבדיקות הבאות כבר הלכתי עם בן, וזה ריפא את הלב שלי מהימים בהם הלכתי להיבדק לבד,

הייתי ממש זקוקה לו, קיוויתי שהוא יתעשת ויבחר בי כבר אחת ולתמיד, קיוויתי שעכשיו אולי כשהוא הופך להיות אבא, הוא "יתעשת ויהפוך לגבר" שתמיד ייחלתי לו להיות.

בהתחלה החזרה אחד לשניה הייתה מאוד בזהירות, הקשר כבר ספג ועבר כל כך הרבה עד כה, דיברנו אחד עם השניה בזהירות, מאוד כיבדנו את הספייס אחד של השנייה ומאוד התאמצנו לתקשר כדי שזה יוכל לעבוד, אבל עדיין זה הרגיש ששנינו מדברים שפות שונות לגמרי, כאילו שכל מילה ממני שנאמרת היא שפה אחרת עבורו והפוך. בכל זאת, חלמתי שנצליח, הייתי מסורה להצלחת הקשר הזה ובמיוחד עכשיו כשאני בהריון והוא חזר למרות הכל, הוא החליט לחזור אליי, הוא נפרד מגברת כפפות, הוא יכל לבחור שלא, זה בוודאי אומר שהוא גם רוצה את הקשר הזה, האמנתי בזה מאוד, המגע שלו, העיניים שלו והמילים שלו אמרו לי שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי, תמיד זה היה ככה בכל פעם שהיינו ביחד, וזה מה שהיה בו כל כך מבלבל, מצד אחד יש תחושה שהוא רוצה כשהוא איתך, מצד שני, הפעולות שלו אומרות ההפך.

השתדלתי "להתנהג יפה", כלומר לא לתת לשדים שלי ולפחדים שלי מקום להשתלט עלי , השתדלתי מאוד לשים לב לדיבור שלי, לשים לב למעשים שלי, ניסיתי להיות "האישה הטובה שנשארים איתה", רק היה עניין אחד שלא הצלחתי להיפטר ממנו... לא הצלחתי להיפטר מהחשדנות בו, ולא הצלחתי להניח את החשדות שלי לרגע.

בשלב הזה האמון שלי בו כבר נסדק, למרות שמאוד רציתי להיווכח שהמערכת יחסים הזאת יכולה לתקן את השבר שנוצר באמון שלי, בתוכי כבר היה חלק שלא האמין לו, התחלתי לראות אותו כפי שהוא - לראות את היצרים והרצונות שלו כפי שהם, והם היו מנוגדים לשלי, אבל המשכתי להיאחז באשליה שיצרתי לעצמי שהוא יהפוך להיות האדם שאני רוצה, הגבר שאני רוצה, לא הצלחתי להיפרד מהאחיזה במחשבות האלה.

הפלאפון

היה לו תמיד קוד בפלאפון שלו, זה משהו שהיה לו עוד הרבה לפני, כאילו מדובר במתקן סודי חשאי.

לי מעולם לא היה קוד בפלאפון, לא הבנתי למה צריך כזה בכלל, זה היה מוזר עבורי.

הוא היה צמוד לטלפון שלו, אבל במצב מחשיד בטירוף.

הולך איתו למקלחת, לשירותים, לא משאיר אותו כמעט רגע לבד.

הרגשתי שזה יוצר בי מתח וחשדנות, אז כדי להוריד את התחושות שההרגל הזה שלו יצר בי,

בדקתי איך הוא יגיב אם אבקש את הקוד לפלאפון שלו, הוא לא היה שמח מהשאלה שלי,

ראיתי שלא נוח לו שאדע,

זה רק עשה אותי סקרנית יותר.

בסוף הוא סמך עליי ונתן לי את הקוד, מדיי פעם הוא היה משנה אותו, והדבר שהכי הדליק לי את הנורה האדומה הוא האנשים שעקב אחריהן ברשתות.

הפיד שלו מפוצץ בתמונות של 'כוסיות' בעיקר בבגדי ים, והוא שעות יושב גולל בפיד ועושה להן לייק, לפעמים תגובה של איזה סמיילי מאוהב מטופש אפילו, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם מגיב על תמונות חדשות של האקסית שלו ועוד נשים שהיה איתן בעבר.

זה הרגל שהיה לו מההתחלה, אומנם בווליום נמוך יותר כשהכרנו אבל היה מההתחלה, ופיספסתי אותו,

אתן יודעות למה? כי לא ייחסתי לזה חשיבות בהתחלה, גם אני חלקתי איתו בהרגל הנורא הזה.

גם הפיד שלי בזמנו היה מפוצץ ב'כוסיות' שרציתי להיראות כמוהן, או חשבתי שאם אראה כמוהן החיים שלי יהפכו להיות יפים יותר, גם אני גללתי שעות בפלאפון על שטויות, ההבדל היחיד בינינו הוא שכשאישה עושה לייק לבחורה יפה, אין לה שם שום כוונה להתחיל איתה או לפנטז עליה (ברוב המקרים), לעומת בחורים שעצם התגובה שלהם או הלייק הוא בהחלט פעולה שמחביאה בה רצון לתשומת לב , גם אם זה תת הכרתי, כשבחורים מגיבים לנשים מושכות ברשתות יש להם בועת תקווה שאולי היא תשים אליהם לב ויתפתח שם משהו, ואם אתם בחורים שקוראים את זה, וזה יותר בכם התנגדות או כעס אליי, זה אומר שאני ממש צודקת.

עצם פעולת התגובה שלהם משרת את הבועה הקטנטנה שיש להם בראש שמכילה תקווה שאולי יקרה משהו עם הבחורה הזאת, בהרבה מהמקרים הם גם יישלחו לה הודעה פרטית.

תחשבו על זה רגע. למה לבחור לבזבז את זמנו בצורה הזאת? מה מניע אותו לעשות כך?

מה הוא מקבל מזה ? כשאנחנו גוללים ברשתות אנחנו מקבלים זרם דופמין מיידי שמרגש אותנו מיד,

זה 'הסיבה והתוצאה' המידיית עבור הסיבה שאנשים מכורים לרשתות החברתיות, המילוי המהיר הזה של איזשהוא תחושת אי שקט, או בדידות או נחיתות, או אי יכולת להיות במציאות, מתמלאת תוך שניות ספורות בעולם דיגיטלי שקרי. בגלל שה"המילוי" הזה הוא לא אמיתי כמובן, הוא לא מחזיק הרבה זמן וככה אנחנו מוצאים את עצמנו מכורים לעוד ועוד, בדיוק כמו החוויה של התמכרות לאלכוהול, לסיגריות, לסקס, לסמים, וכל דבר שמנתק אותנו מהקיים ומנסה "להקל עלינו" דרך שקר שנותן לנו רק הקלה רגעית, זה כמו ללכת לרופא משפחה ולפתור עם כדורים תסמינים שורשיים מהותיים שחיינו - זה אף פעם לא יעבוד.

בקיצור, הייתי לא רגועה, זה הפריע לי, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה, רוב הזמן חייתי איתו בתחושה שאני לא ראויה לו, לא בגללו אלא בגללי, ככה פשוט הרגשתי, זה היה תת הכרתי שבא לידי ביטוי בפעולות שעשיתי.

כשבחורה בתוכה מרגישה שהיא לא ראויה היא תסכים לקבל מערכת יחסים שבה היא לא מביאה את עצמה במלואה והסטנדרטים שלה בהתאם.

אז רוב הזמן פשוט זרקתי לו הערות לגבי זה שגרמו לריבים ולריחוק בנינו, ואז עברתי לטקטיקה אחרת, התחלתי לחטט לו בטלפון מדיי פעם כדי להשקיט את החששות שלי והדאגות הרבות שהיו לי.

כדי שאדם יהפוך להיות רעיל הוא חייב להסכים לשתות את הרעל. - אנחנו בהחלט יכולות לזהות נורות אדומות בתחילת היכרות חדשה, להגיד "לא תודה" ולהמשיך ללכת לעבר האדם שתואם את סל הערכים שלנו, אבל כשאנחנו נאחזות באנשים בגלל סטטוסים מסוימים או חיבור רגשי לא מוסבר (שקשור בילדות שלנו ובזיהוי דפוסים ושיחזור קשרים שחווינו בתור ילדות) אנחנו מפספסות או מדלגות או מכסות בכוונה לעצמנו את הנורות האדומות האלה כי אנחנו כל כך בטוחות שסוף סוף היקום שלח אלינו "את האחד" - ובתכלס זה נכון, הוא "האחד", אבל לא "האחד" בתפקיד שחשבנו שיתפוס בחיינו, לא.

הוא לא הדמות הראשית שחשבנו שתעצים את הגיבורה, הוא דמות המשנה שדרכה הגיבורה מסוגלת סוף סוף אשכרה לראות את עצמה כפי שהיא ולתקן את הקשר הכי משמעותי שאי פעם היה לה ויהיה לה,

הקשר שלה עם עצמה. הוא "האחד" שבזכותו הגיבורה מתעוררת ומצילה את עצמה, מטפלת בעצמה, ולומדת לרפא את עצמה באמת. הסיפור הוא לא עליו, אבל הוא חלק חשוב בסיפור, אנחנו נתנו לו חשיבות, ולכן אנחנו יכולות גם לקחת אותה כשנבין מה התפקיד שלו בחיים שלנו אם בכלל.

קחי בחזרה את הכוח שלך שהענקת לאנשים לא ראויים שמשכת לחייך מתוך התחושה שאת לא ראויה.

כשאת יודעת שאת ראויה, הכוח תמיד נשאר איתך, לכן לא משנה מה קורה מסביבנו,

אין לזה השפעה עלינו, אנשים יכולים להישאר או ללכת, זה בסדר,

כי אנחנו תמיד נשארות עם עצמנו באהבה ובשלום, ויש לנו כלים לתמוך בעצמנו בכל עת.

להיות אישה ראויה זה אומר לתת חופש לדברים להתרחש

בבטחון שורשי שהכל תמיד קורה לטובתי.

מה שראוי לי במידתי יימצא את דרכו אליי, ומה שאינו ראוי לי ייעלם מחיי - אין כאן אחיזה כלל.

בואו לא נשכח, הכרתי אותו בעבודה שלו, הוא היה בעלים של בר מצליח, והכירו אותו המון בנות,

הוא היה מוקף בנות כל הזמן.

כשהכרנו זה לא הדאיג אותי , לפעמים הוא היה מבלה עם ידידות שלו עד 3 בלילה במועדונים ואני הייתי כבר במיטה (לא אוהבת מועדונים, סיגריות ואלכוהול בעע), הוא היה חוזר בלילה והכל היה רגוע מבחינתי,

בטחתי בו בהתחלה, לא הייתה לי סיבה שלא, הוא לא נתן לי סיבה שלא, הרגשתי בטוחה במה שאני מביאה לקשר, עם הזמן וההיכרות המעמיקה וכל מה שעברנו הבטחון שלי בו ירד וירד, ובמקום להקשיב לסימן הזה כאזהרה ולהתרחק - הידקתי את החבל סביבו חזק יותר.

העבודה שלו הייתה "איזור הדייג שלו" - והוא "דג" שם את כל מי שאמרה לו כן, זה היה משחק עבורו שמגדיל לו את האגו, כשהבנתי שהייתי רק אחת מהקאצ' שלו, התחלתי להבין כמה שאני לא מיוחדת עבורו,

כמה שזה פשוט הרגל קבוע שלו, "משחק הדופמין המהיר".

מה שהיה מיוחד במקרה שלי, היה שאני לא "דג רגיל שתופסים בחכה",

אני "הדג" שהגיע לכאן ללמוד את השיעור הזה לעומק ולהעביר אותו הלאה, שיעור שרק מי שבאמת זקוק לו יכול למשוך אותו לחייו, והוא משך אותי, ואני נאחזתי בחכה הזאת עד שהגעתי לתחתית הים.

אז, בתמימותי, חשבתי שנבחרתי בקפידה, חשבתי שאני מיוחדת כשהוא התחיל איתי על הבר, כשהתחיל להתעורר בנינו רגש חזק חשבתי שזה מאצ' מלמעלה, האמנתי במה שהרגשות שלי הביעו בתוכי, האמנתי למה שהגוף שלי הרגיש כשהחזקנו ידיים, ודחקתי הצידה את העובדות שהיו לנגד עיניי, את המילים שלו שאמרו מההתחלה שאנחנו לא מתאימים, שכדאי שניפרד, דחקתי את כל אלה הצידה ממני, לא רציתי לראות את הנורות האלה, רציתי להאמין שזה זה.

הפעם "הדייג" לא אחז בחכה בכל מחיר, אלא זו הייתה אני, אני נאחזתי בחכה הזאת שלו, גם כשהמחיר היה גבוה מדיי עבורי, כל מה שראיתי לנגד עייני זה מה שאפסיד אם אשחרר אותו, הייתי צריכה לעבור שיעור ארוך עם המון "מכות" כדי לקבל את המסרים הנשמתיים שחיכו לי שאקשיב להם כבר בתוכי.

מה ואיך אנחנו מסתכלים ורואים אנשים ודברים ייקבע הכל בחיינו, לכן היופי הוא שאם משהו פוגע בנו, כל שאנחנו צריכים זה לשנות את נקודת המבט, והרגש משתנה בהתאם.

לכל דבר בכדור הארץ יש תדר - רטט, זה מוכח מדעית וניתן למדידה.

לכל אדם יש תדר מסוים שמושך אליו אנשים בתדר זהה.

שמתן לב שלרוב נראה סגנון מסוים של בני אדם מסתובבים עם אנשים בסטטוסים שלהם נכון?

למה זה ככה? אפשר להגיד כי הם מסתובבים באותם מעגלים - ואפשר להבין שאלה אנשים שהם פחות או יותר באותו התדר - תדרים זהים מושכים כי העולם הוא מגנט ואנחנו תמיד נמשוך ונקבל את מה שאנחנו.

אין כאן שיפוטיות, חשוב לי לומר.

כולנו נמצאים במקום מסוים בסרגל התדרים, הסיבה שחשוב שנלמד זאת היא -

א' - מודעות עצמית - לזהות בעצמנו התנהגויות שבגללם אנחנו מושכות לחיינו אנשים ומצבים שתואמים להם.

ב' - ברגע שהבנו שהתנהגות X מביאה לי עוד מהX הזה לחיי שמייצרים לי בסופו של דבר סבל ואי סבילות עצמית, ברגע שנבין ששינוי העצמי הוא שינוי המציאות - חצי עבודה כבר מאחורינו!!

ג' - העלאת התדר היא תהליך הדרגתי של פעולות קטנות שיביאו אותנו לחיבור ותחושה שלא תלויה בדבר חיצוני אלא רק בי, לי זה נשמע כמו תהליך ששווה להשקיע בו, ולך ?

אם לא, זה גם בסדר, זה לא אומר שאת פחות טובה, אין פה קיטלוג. יש פה מודעות עצמית שרוצה להתעורר ולרפא את עצמה מתוך ההבנה - כשאני מרפאה את עצמי - המערכות יחסים בחיי ייבנו מתוך ריפוי אמיתי - הילדים שלי יגיעו מתוך האנרגיה הזאת - וכל הסביבה שלי תושפע מכך - זה העולם שאני רוצה ליצור ולחיות בו, אנחנו ראויות וראויים לכך, זה מתחיל בנו.

האם תסכימי לפגוש את עצמך פנימה?

תרגיל כתיבה -

כתבי מי הוא הבן זוג שהיית רוצה עבורך, מה האיכויות שלו, התכונות שלו, כל מה שהיית רוצה שיהיה בו שחשוב לך בבן זוג, ממש כתבי הכל, אם את בזוגיות את יכולה לכתוב מה היית רוצה שישתפר בבן זוג שלך.

אחרי שסיימת לכתוב, התבונני במה שכתבת ותשאלי את עצמך,

האם אני כזאת? האם אני עומדת בסטנדרטים שאני מבקשת מהבן זוג העתידי שלי להיות? תהיי כנה עם עצמך, במידה ומצאת פערים בין מי שאת לבן זוג שהיית רוצה לעצמך, הקיפי אותם והתחילי לבדוק,

מה הן הפעולות הקטנות שיאפשרו לך להיות כזאת כבר עכשיו?

מה את צריכה להפסיק לעשות כדי להיות האישה הזאת שראויה לגבר בעל תדר גבוה כפי שכתבת לעצמך?

הייתי מבקשת את הטלפון שלו כדי לבדוק איפה שלי ומשאירה את הטלפון שלו אצלי, וככה מצליחה לקבל כמה דק של חטטנות בטלפון שלו, היו לי כל מיני תרגילים מניפולטיביים לחטט לו בטלפון, והאמת היא שלא מצאתי משהו חדש כל פעם, אלא בעיקר נמשכתי לקרוא התכתבויות שלו עם הבנות שהיה איתן כשהיינו בנפרד, כאילו חיפשתי להכאיב לעצמי בכוח.

ברגע שהחזקתי את האמונה הזאת שאני לא בוטחת בו יותר, אישרתי אותה עבורי לעצמי שוב ושוב,

בין אם אכן היה דבר מה שהוא עשה ובין אם לא.

אמונות מתגשמות במציאות תמיד - כי אנחנו רואים את המציאות דרך הפרשנות שלנו והמחשבות שלנו, ולכן אם יש לנו אחיזה באמונה מסוימת המיינד יהיה עסוק כל הזמן בלחפש אישורים עבורה בחוץ -

כי ככה הוא עובד, בחזרתיות , ובאוטומטיות על דרכים שנסללו לנו במוח, "זאת התוכנה שלו",

(יחד עם זאת חשוב להגיד, שזה בכלל לא מסיר את האחראיות מהאדם השני והפעולות שלו)

מכירות את הסיטואציה שקניתם רכב חדש ופתאום אתם ערים לכל רכב כזה סביבכם?

- זאת התוכנה המדוברת.

לעיתים הוא היה מחליף את הקוד שלו בטלפון והיינו רבים על זה, הרגשתי מאוד פגיעה ומאוד חשדנית,

מאוד לא בטוחה לידו, לא הצלחתי להתגבר על העובדה שלפני רגע הוא היה מחוץ לקשר הזה וכבר המשיך הלאה בלי למצמץ בערך, בתוכי הבנתי שכנראה הוא לא היה נשאר איתי אם אם לא הייתי בהריון.

טלפון זה נורה אדומה - אנחנו כמובן לא אמורות לחטט לבני הזוג שלנו בטלפון, ממש לא, אבל אם יש קוד ותחושה של הסתרה, ועולים כעסים וריבים עם דחיסויות רגשיות גבוהות סביב עניין הטלפון -

 כנראה יש מה להסתיר.

כשאנחנו בהשלמה עם כל סך חלקינו, אין לנו מה להסתיר מאף אחד.

זו הסיבה שאני כותבת את הבלוג הזה, אין לי דבר להסתיר, ההפך,

 השיתופים שלי, גם כשהם "משפילים" או מראים צדדים אפלים שבי הם ריפוי עבורי ואני יודעת שגם עבורכן, המטרה היא לא לייצר עוד כאב, אלא ללמוד ממנו, ללמוד מהאני של העבר כדי להיות

מי שנועדתי להיות - ומי שנועדנו להיות זה התגשמות של אהבה בפעולות גשמיות יומיומיות שמרכיבות את האני החדש שיצרנו.

אנחנו בעצמנו התגשמות גן עדן או גיהינום,

מי נבחר להיות?

זה היה תקופה מאתגרת מאוד עבור שנינו, זו לא סיטואציה קלה או טבעית להיות בזוגיות,

בכל זאת הרגשתי שאני פשוט זקוקה לו איתי בכל מחיר, ואנחנו חייבים להצליח.

זה היה ברור לשנינו שאנחנו מנסים לעבור את התקופה הזאת ביחד במאמץ משותף, ביקשתי ממנו שנלך לטיפול זוגי, הוא ממש לא התלהב מהרעיון, הוא מעולם לא היה מטופל בצורה מקצועית, ולא הבין איך זה יכול לתרום לו לחייו, אבל בגלל שהבטיח לעשות מאמץ משותף, לבסוף הסכים.

סטטיסטית גברים פחות פתוחים לשינוי וטיפול רגשי.

אנחנו נראה הרבה פחות גברים בטיפולים רגשיים, במעגלי גברים לעומת מעגלי נשים,

בסדנאות התפתחות וכו'. למה? ככה חינכו אותם.

גברים מעבירים מדור לדור את המחשבה , האמונה המגבילה ש"איך שאני זה בסדר","אין מה לתקן בי" וכו'..

אלה הם האנשים שלא משתנים - הם הגברים שנרגיש דחף חזק "לתקן", נשקיע בהם המון מאמץ לשווא, מאמץ מיותר שלא יזיז להם.

את הדחף לתקן אחרים - השקיעי בעצמך, כי אותך באמת את יכולה לשנות ומתוך השינוי שלך תחול משיכה חדשה לגברים איכותיים שלא זקוקים "לתיקון".

טפלי בפצע שלך לפני שאת קופצת לטפל באחרים.

דחף = באותיות הפוכות יוצר פחד.

כשעולה בנו דחף הרבה פעמים הוא יהיה מונע מפחד, קחי נשימה לפני כל דחף שעולה בך והתחברי פנימה לאמת שלך.

שנים רבות לימדו גברים שלהיות "חזק" ו"גבר גבר" זה מה שמדליק אישה, זה מה שהיא צריכה,

וזה "התוכנית הפעלה" שיש להם במוח מילדות.

נוכל לראות אחוזים גבוהים יותר של גברים שלא מבקשים טיפול רגשי, ואחוז גבוה יותר של גברים מתאבדים בעולם לעומת נשים בדיוק בגלל הפחד שלהם להיפגש עם הרגשות שלהם, הם חונקים את הרגשות שלהם באמונות מגבילות, באלכוהול, בסטוצים ומה לא.

הגברים האלה שלא מסכימים להשתנות, הם האנשים שייאחזו בדמות שסיגלו לעצמם מתוך התאהבות נרקיסיסטית רעילה וחסרת מודעות, בטוחים שהם פרס לאנושות ולכן הם אינם זקוקים לטיפול. האומנם?

את מי הגברים האלה יכולים למשוך לחייהם ? איזה נשים ירצו להיות בסביבתם?

הם יימשכו לחייהם נשים שמאשרות ומעודדות את ההתנהגות הזאת שלהם בהכרח,

סביר להניח שיהיו נשים חלשות במידה, עם ערך עצמי נמוך שמסכימות לקבל התנהגויות כאלה,מנותקות מהלב שלהן, ילדות שטרם הכירו את עצמן במלואן, (מכירות את האמהות שמקדשות את הילדים שלהם לא משנה מה הם עושים? אז כאלה נשים הם יחפשו סביבם והם תמיד יימצאו, לא חסר. )

או לחילופין, הם יימשכו שיעורים מכאיבים כמו שקרה לנו כאן (מתוך קריאה נשמתית להתפתחות, קריאה שרק מעטים מאוד מצליחים לשמוע ולפעול דרכה.)

אנשים שלא משנים את נקודת מבטם, נאחזים בשריון של שקרים שמגן עליהם מפני האמת, הם מחזיקים בתוכם הרבה כאב שאינם יודעים לפנות אותו לבד, ובגלל הפחד לפגוש בכאב הזה הם נאחזים בדמות שיצרו לעצמם, נאחזים בהרגלי חיים ש"מגנים" עליהם מלפגוש את עצמם באמת פנימה, את הילד הקטן הזה שם בפנים שלמד שאסור לו לבכות או להרגיש והוא זקוק עכשיו לחיבוק והכלה אבל הוא לא יודע איך עושים, אז הוא פותח פורנו או עושה סלייד בטינדר ושוכב עם איזה בחורה, בתקווה להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, אבל כמובן שזה מחזיק רק קצת זמן, כי ככה עובד שקר, הוא זקוק לתחזוקה שוטפת כל הזמן.

אלה הגברים שכנראה ירשו בהעברה בין דורית מהגברים שהיו סביבם בילדותם, הם צפו בהם היטב וספגו תת הכרתית הכל. הם לכודים בתבנית שבכלל לא שייכת להם, ובכל זאת הרבה מהם ייבחרו להישאר בה עד מותם.

על הגברים האלה אהובות שלי, אני רוצה שתדלגו, אני רוצה שתזהו סממנים שקיימים בפעולות שלהם, בשיחות איתם, אלה דברים שניתן לשים אליהם לב ממש בהתחלה,

ו ת ד ל ג ו , ככה אתן מוכיחות ליקום מה התדר המדויק שאותו אתן מבקשות ומסננות כל גבר שלא מתקרב או בשאיפה להתקרב אל התדר שאתן בעצמכן רוצות להיות בו.

כפיש?

play

מצאתי מטפלת שקיבלתי עליה המון המלצות, מטפלת מאוד יקרה, שמה שאהבתי בה היה הסיפור הזוגי שלה - היא ובעלה התגרשו, הלכו לדרכים נפרדות ואז עשו אחורה פנה והתחתנו מחדש, ומאז הם ביחד, קיבלתי מזה תקווה גדולה על הקשר שלנו.

היא עשתה לנו טיפול שהקדים בעשור לפחות את המקום הזוגי בו היינו.

גם עבורי, שכבר עברתי לא מעט טיפולים בחיי, הטיפול הזה היה מתקדם מדיי עבורי ובעיקר בהקשר שלי עם בן, הרגעים שהיא הביאה אותנו אליהם בטיפול היו אינטימיים יותר מכל רגע שאי פעם הצלחנו להגיע אליו לבדינו בשנה וחצי שאנחנו מכירים.

היינו מספר פעמים בטיפול במשך שעות כל פעם, עלה שם הכל, הפחדים, החוסר בטחון שלי, ההריון "הלא רצוי" שבחרתי להשאיר, העובדה שהוא כל הזמן שומר על קשר עם האקסית שלו, העובדה שהוא פלרטטן ברמה שלא נותנת לי לבטוח בו שוב, החוסר יכולת שלי לשים גבולות, הכל עלה וצף שם.

הפער בין מה שהתרחש בטיפול לזוגיות שהייתה לנו - היה גדול מדיי, והטיפול התפוצץ, התרחקנו מאוד.

היה בלתי אפשרי לגשר על הפערים.

בטיפול עלה בצורה ברורה הסוגי התקשרות של בן ושלי, יכולתי לראות בבהירות איך הוא למד התקשרות נמנעת מהחיים שהוא עבר בילדותו, בהתחלה חשבתי שהוא סתם ילד "שמנת", אבל כשהתעמקתי והכרתי מקרוב את המשפחה שלו, הבנתי שה"שמנת" שהוא גדל בתוכה, היא בסך הכל כיסוי למחסור הרגשי שהוא היה זקוק לו בתור ילד, שהוריו לא ידעו להעניק לו, כי הם בעצמם גדלו בתקופה בה הישרדות היא כל הם היו חייבים להתעסק כל הזמן, אחרת ימותו, זה היה ממשי, מה שהביא את היצר ההישרדות שלהם לרעב מאוד גדול שניזון מהחוץ, הם חיו מתוך הצורך שלהם לפצות את הילדים הפצועים שבהם שגדלו בהישרדות דרך עוד כסף ועוד רכוש ועוד בית ועוד מותג, ועוד רכב ועוד משחק לילדים, ועוד ועוד,

הם רדפו אחרי החוץ מבלי לשים לב שהם פוגעים בעצמם, בתא המשפחתי שלהם, בלבבות של הילדים שלהם שהיו צריכים את אמא ואת אבא, והם לא היו, הם לא היו יכולים, הם היו בהישרדות בעצמם.

זה עלה לילדים שלהם בחוסר נוכחות רגשי וממשי בהורים שכאילו נמצאים אבל לא באמת נמצאים,

לא באמת נוכחים, חסרי יציבות. החיי "קצה" שהוא גדל בתוכם הביאו לו המון מתנות, אך גם הביאו אותו לחיות בניתוק רגשי עמוק, זה לגדול ללא בטחון שמאפשר חיבור בטוח, נוכח, כי מעולם לא היה לו.

עץ תלוש מאדמה לא יכול לצמוח - יש לו פחד מחיבור, אז הוא "פותר" אותו בהתמכרות לדחפים שלו.

ראיתי אותו שם, ראיתי את הסיפור שלו, את הילד שבו.

ראיתי אותנו כילדים. שנינו נפצענו מההורים שלנו וסחבנו פצעי ילדות שמשכו אותנו אחד לשניה,

זה לא מקרי מה שהרגשתי בפעם הראשונה שהוא אחז בידיי, זו הייתה קריאה לריפוי -נמשכנו כמו מגנט.

הוא במניעה ואני בחרדה, הוא בהתנתקות מתמדת ואני בהיאחזות מתמדת, ולפעמים אנחנו מחליפים לקצת תפקידים, כל אחד מאתנו הביא את הפצעים שלו לכדי דימום כבד בקשר הזה, ואף אחד מאיתנו לא ידע לתפור את הפצע של עצמו, לכן כמעט כל מפגש שלנו היה שדה קרב מדמם, גם המטפלת הטובה ביותר לא הצליחה לעזור לנו.

בן העלה המון זעם בטיפול, היה בו הרבה זעם ופחד, שהוא הופך להיות אבא מבלי שבאמת רצה,

שאני פגעתי בו בכל מיני דרכים בקשר הזה - והוא היה בלופ חוזר כל הזמן להזכיר לי מה עשיתי לו.

אי אפשר להכריח ריפוי, אי אפשר להכריח שינוי, אני יכולה לרפא רק את עצמי,

המפתחות ללב שלנו תמיד אצלנו, אף אדם לא יוכל לעשות את העבודה עבורנו.

ראיתי את הילד הקטן שבו, הפגוע - אבל לא ידעתי איך להתקרב אליו כי גם הילדה הקטנה שבי הייתה פצועה אנושות, ממנו, ומעצמי.

לא היו לי גבולות בריאים עם עצמי, אז איך יכולתי לשים לעצמי או לו גבולות בתוך הקשר הזה?

חוסר גבולות כתמרורים לעבודה פנימית

בחצי שנה הראשונה שהכרתי את בן, יצא לי להכיר כל מיני חברים שלו.

בהתחלה לא הבנתי מה הקשר שלו אליהם, למה הוא בסביבה של אנשים "מאותגרים" נקרא לזה, לא ראיתי את הקשר בינהם אליו, ולא ייחסתי לכך חשיבות, ואז הכרתי את לירון.

ערב אחד, באתי לשבת עם בן בפיצריה שבה ישב עם חבר שלו ליד הדירה שבה גרתי, וככה הכרתי את לירון, חבר שלו שגר בחו"ל והגיע לביקור בארץ.

תוך דקות אחדות התחילה שיחה קולחת ביני לבין לירון, שיחה שמעולם לא הייתה לי עם בן, שיחת עומק על ילדות ורגשות ובאמת כל הנושאים שלא הייתי מצליחה לדבר עליהם עם בן - לירון הבין אותי - ככה הרגשתי לפחות, השיחה בינינו הייתה כל כך מעניינת עבורי, שכשלירון הציע לי שניפגש איזה יום להתאמן ביחד ולהמשיך את השיחה - הסכמתי. שאלתי את בן אם זה יפריע לו, והוא אמר "לא מפריע לי בכלל תעשי מה שבא לך, רק שתדעי שהוא רק רוצה לזיין אותך", זה היה נשמע לי מוזר, כי

א' - לירון יודע שאני עם בן ומאוהבת בו, מה ההגיון בזה?

ב' - למה שלבן יהיה חברים שירצו להתנהג ככה לבת זוג שלהם? לא הצלחתי להאמין למה בן אמר את זה, במוחי פירשתי את זה כ"הוא מנסה להתחיל איתך" והשיח בינינו היה מעניין מדיי מבחינתי שחשבתי לעצמי שמקסימום אני אעמיד אותו במקום אם וכאשר יתחיל איתי.

ג' - חשבתי שבן סתם מגזים, לא לקחתי את המילים שלו ברצינות. השיחה ביני ולבין לירון הייתה כל כך עמוקה, לא הבנתי מה הקשר בכלל לסקס או משיכה, לא ראיתי את זה ככה בכלל.

ביום שהלכתי לפגוש את לירון, כמובן ששיתפתי בזה את בן, מבחינתי לא היה לי שום כוונה לשום דבר מלבד להמשיך את השיחה ולהכיר אותו סתם בתור אדם שמעניין לי לשוחח איתו.

בהתחלה קבענו להיפגש מתחת לבית שלו, אבל אז הוא אמר שהוא רוצה לאכול משהו ושאעלה אליו קודם, הוא גר עם אמא שלו בזמן שהוא בארץ, ובגלל שהוא לא גר לבד הרגשתי בטוחה לעלות אליו.

השיחה באמת התחילה בצורה מעניינת אבל אז קרה דבר מאוד מוזר ולא נעים, לירון הציע לי בשלב מסוים שניכנס אליו לחדר, שהוא רוצה להדגים לי טיפול מסוים שהוא חושב שיעזור לי.

התחלתי להרגיש לא בנוח אבל בכל זאת נכנסתי לחדר שלו, ניסיתי לברר בדיוק מה הטיפול הזה כולל, והוא אמר שאסמוך עליו ולא צריך להסביר במילים,

"פשוט תני לי להראות לך, אני מבטיח לך שתרגישי טוב אחריי".

עכשיו אני כבר ממש לא מרגישה בנוח, מבחינתי המפגש איתו היה נטו בגלל השיחה המעניינת, ועכשיו אני מרגישה שנתפסתי בקורי עכביש, בראשי אני מנסה לחפש משפט שיגרום לי ללכת משם אבל

"לא נעים לי ממנו" - כשאין לך גבולות בריאים, לא נעים לך לדבר אותם. את תעדיפי לעשות דברים שדורסים אותך מאשר לעצור ולהביע את הגבול שלך, וככה בקלות את מושכת אל חייך אנשים דורסניים. לא כיבדתי את עצמי, פשוט ככה.

אני כבר איזה שלוש שעות בבית אצל לירון, אני מסבירה לו שאני מאוד אוהבת להתנסות בכל מיני טיפולים רוחניים ונפשיים ופיזיים, אבל אני עומדת על שלי ומבקשת ממנו לספר לי בדיוק מה יהיה בטיפול,

לירון עומד על שלו ומבקש ממני לסמוך עליו, אבל אני לא, אני לא סומכת עליו, אני מרגישה את זה בגוף. אני מתחילה לשמוע את קולו של בן אומר לי "הוא סתם רוצה לזיין אותך" - ואז לירון מסביר לי שמדובר בטיפול טנטרה שהוא מתמחה בו ושזה טיפול פיזי שיכול לשחרר בי הרבה חסמים רגשיים.

"טיפול פיזי?" שאלתי אותו

"כן, טיפול עם מגע" לירון עונה

"עם בגדים?" אני ממשיכה לשאול

"לא בטוח, תלוי כמה תתמסרי לטיפול, נעשה רק מה שאת מרגישה בנוח איתו"

"אבל... אני בזוגיות עם בן, זה לא מרגיש לי טוב"

"בן לא קשור כרגע לסיטואציה, וזה גם יכול לעזור לך יותר איתו בהמשך" - לירון מנסה לשכנע אותי,

ואני מרגישה שאכלתי אותה, הבחור עבד עלי? כל השיחות האלה על פצעי ילדות ועל היקום ועל חסמים רגשיים, הכל היה סקאם כדי להביא אותי לכאן?

למזלי אחרי הרבה מלחמות בראשי של "לא נעים לי" הצלחתי להגיד לו

" אני מרגישה לא בנוח כאן, וקבעתי גם עם חברה שיש לה יומולדת אז אני אסרב לך, אני צריכה ללכת"

לא היה קל ללכת, לירון המשיך לנסות לשכנע אותי להישאר, הוא הרגיש שקשה לי לבטא את הגבולות שלי, למזלי אמא שלו הייתה בבית, קמתי ללכת כשהוא הולך אחרי וממשיך לנסות לבקש ממני להישאר,

אני לא רוצה לדמיין מה יכל לקרות אם היינו לבד בדירה הזאת.

יצאתי משם מבולבלת ולא מבינה מה לעזאזל עברתי עכשיו.

שיתפתי במה שקרה חברה טובה והיא ישר הבינה שנפלתי על "שחקן רמאי", מי ידע שיש בכלל כאלה..

הרגשתי נורא כי לא הקשבתי לבן ועכשיו אני חוששת לספר לו את זה, הם מכירים כבר הרבה שנים, פחדתי לפגוע בבן וחברות שלהם.

פחדתי ולא היה לי נעים מכולם, חוץ מעצמי.

כשסיפרתי לבן הוא כעס עליי מאוד, ולא רצה לדבר איתי, הוא השתולל "אמרתי לך שהוא כזה", והרגשתי אשמה שלא הקשבתי לו.

כשבפועל פיספסתי את העובדה שהייתי קורבן לניסיון להטרדה מינית מחבר של הבן זוג שלי - זה עד כדי כך קריפי.

לקח לי הרבה זמן להבין שבחורים שבורים נמצאים בסביבה שבורה, גבר אמיתי עם ערכים ועקרונות בחיים לא יסכים להיות בסביבה של גברים עלובים, ועוד שהוא יודע עליהם כמה הם עלובים.

"תראה לי מי החברים שלך ואגיד לך מי אתה". - אם את סולדת מהסביבה של הבן זוג שלך -

יש פה דגל אדום, תבדקי למה את סולדת מהם, וכמה מכנה משותף יש בין הבן הזוג שלך לחברים שלו, כנראה שיש אם הוא בחר להיות חבר שלהם.

זו הייתה סיטואציה שהצלחתי בקושי לשים גבול עם לירון, למדתי ממנה על עצמי כל כך הרבה וגם לצערי על המין הזכרי, לא האמנתי עד הרגע הזה שיש בחורים כאלה בכלל, לכן מכלתחילה לא הקשבתי לבן, לא היה לי הגיוני שהבחור הזה שמדבר איתי כ"כ לעניין יכול להיות פשוט שחקן שמנסה להכניס בנות למיטה בשכנוע טיפולי "טנטרה".

אבל זו לא הסיטואציה היחידה בזמן הקשר שלנו, שבה היה לי קשה לשים גבולות.

הייתה עוד פעם, היומולדת של בן, בתחילת הקשר שלנו לקחתי אותנו לצימר (לראשונה בחיי), והזמנתי מסאג' לשנינו, כשעשיתי את ההזמנה יכולתי לבחור בין מסאג' זוגי ובין מסאג' בחדרים נפרדים, לא הכרתי עדיין את בן היטב וחשבתי שהוא אולי יעדיף מסאג' נפרד משלו, מעולם לא עשיתי מסאג' קודם עם בני זוג וככה עבדה המחשבה שלי.

לטיפול הגיעו גבר ואישה שהם בעל ואישה, הבעלים של הצימר, בן כמובן רצה שאישה תעשה לו מסאג' ואני הסכמתי שהגבר יעשה לי (למרות שהרגשתי לא בנוח ואני תמיד אבקש אישה בכל טיפול שאעשה בחיי).

אבל זאת היומולדת של בן, וזרמתי.

נכנסנו כל אחד לחדר שהוכן עבורנו, אני עם הגבר המבוגר, ובן עם אשתו.

במהלך המסאג' שלי, האיש שעשה לי את הטיפול התעמק בעיקר בישבן שלי ובמפשעות, הרגשתי שהוא כל הזמן מתקדם יותר ויותר קרוב אל עבר התחתונים שלבשתי, מצד אחד, המסאג' היה נעים לי, מצד שני, הרגשתי שמשהו לא תקין, אני לא עשיתי הרבה פעמים מסאג' בחיי אבל יכולתי להרגיש שאולי הוא עושה את זה בכוונה, חשבתי לעצמי שאם יהיה מגע חד משמעי שחוצה את הגבול שלי, כלומר ממש באיבר המין שלי אני אעצור אותו, אבל לא היה בכל משך הטיפול מגע חד משמעי, אלא רק מגע שמתקרב עוד ועוד, ועיקר הטיפול היה ממוקד באיזור המפשעות - ישבן שלי, בשלב מסוים כשהוא מעסה לי את הגב, הוא עומד כשהמותניים שלו נמצאים ממש צמודים לכף ידי שמוטלת ביד פתוחה לאורך גופי ואני יכולה להרגיש בידי שעומד לו, הסתתי את ראשי לצד הנגדי וחשבתי לעצמי שאולי זה טבעי? אולי זה לא בכוונה?

כל עוד הוא לא עושה משהו לגבי זה, אולי זה לא צריך להפריע לי?

הרבה "לא נעים לי" לפגוע בו היה לי בראש בזמן שאני לא מדברת את הגבול שלי ופוגעת בעצמי.

לא הצלחתי לבטא את הגבולות שלי ולבקש לעצור את הטיפול או לא לגעת במפשעות שלי, וגם הייתי מבולבלת, לא הבנתי אם זה בכוונה או שזה אופן הטיפול?

האיש היה מאוד נחמד אלי, הבנתי שהוא נשוי לאישה שמטפלת בבן, לא רציתי לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה. הטיפול הסתיים הרבה אחרי שבן סיים את שלו, ושיתפתי את בן בזהירות מבלי להבין לגמרי מה קרה לי בטיפול, כשאני במצבים מביכים או לא פשוטים יש לי נטייה לצחקק כדי שלא יזהו עליי שאני בתוך תחושה לא פשוטה - זה מנגנון הגנה טיפשי, בן התעצבן וכעס עליי שלא דיברתי וגם רצה לדבר עם האיש, אבל ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה כי הרגשתי " לא נעים", ובסופו של דבר, אם אני לא אמרתי משהו בזמן הטיפול אין היגיון שבן יעשה את זה עבורי עכשיו שזה כבר נגמר.

בן נפגע מהסיטואציות האלה, והם ישבו עליו כל הקשר שלנו, סיטואציות שבהם אני בחורה בוגרת בת 29 לא מצליחה להגיד "לא נעים לי", הגבול שלי נחצה בהסכמתי.

היו עוד הרבה מדיי פעמים בחיי בהם הסכמתי לגבולות שלי להיפרץ, בתוך מערכת יחסים ובלי קשר אליה.

לא היו לי גבולות בריאים כילדה לאמא חד הורית, כמות הפעמים שאמא שלי הביאה גברים זרים הביתה, חברים שלה או סתם מכרים או אפילו מנקים, והם שמו אותי בסיטואציות שלא היו לי נעימות או נוחות, הייתי מבקשת ממנה לא לקרוא לי כשיש גברים זרים בבית אבל זה לא היה לה משנה, ואני לא הצלחתי להגיד להם

"לא נעים לי אני הולכת" - למזלי אף פעם לא קרה לי מה שאמא שלי עברה בילדותה, אותי רק קצת ליטפו , אולי הרימו, אולי התחככו, לא יותר מדיי.

העברה בין דורית עוברת ללא מילים, כשאת גדלה בתדר מסוים של ההורים , את תדבקי בתדר הזה בין אם תרצי ובין אם לא, הדרך היחידה לעלות בתדר הוא להתרחק מהדפוסים שגדלת אליהם וליצור את האני העצמי החדש שלך.

כ"כ הרבה נשים עוברות חציית גבולות בהקשר של גופן.

זכרים שפוגעים בנשים או ילדות, הם יכולים להריח שאין להן גבולות, התדרים הנמוכים שלהם מריחים את התדרים הנמוכים של הבנות, זה אבולוציוני, כמו חיות טרף שמריחות פצעים או חיות חלשות.

הרבה מהמקרים הזכרים האלה מצליחים לנצל בנות שלא מצליחות להגיד כלום - נכנסות למצב ה FREEZ , זוכרות?

אנחנו נכנסות למצב הזה כי הפחד משתלט עלינו, אנחנו מחזיקות בתדר הנמוך ביותר שקיים - אשמה ובושה,

כאילו שאנחנו אשמות, בגלל שאני הלכתי ללירון בעצמי האמנתי שאני אשמה, שאני גרמתי למצב הזה, בגלל שאני קבעתי את המסאג' ואני בחרתי בחדרים נפרדים ואני לא אמרתי מילה, אני אשמה שהוא נגע בי ככה, זה בגללי.

אבל האמת היא שזה ממש לא.

מותר לנו לדבר.

מותר לנו לשים גבולות.

יותר מזה, אנחנו מוכרחות לשים גבולות כדי לנתק את השושלת הבאה מהבושה והאשמה והפחד מלהגיד, " די, זה לא נעים לי, אני רוצה שתפסיק"

גם אם אני יצרתי את מגע , גם אם אני הסכמתי בהתחלה,

מותר לנו בכל עת, בכל מצב, בכל רגע

לדברר את רצוננו.

תהיו עם הגוף שלכן בכבוד וברצון, לא רק בהסכמה, הסכמה היא לא מספיקה.

מגיע לגוף שלך להיות באהבה, באנרגיה גבוהה, באורות, כשאת מתחברת למיניות שלך.

האם זה מפליא באמת הקושי של נשים להרגיש בטוחות במגע מיני כשכל כך הרבה דורות העברנו אחת לשניה את המידע הזה שגברים מסוכנים לנו, שהם יכולים להשתמש בזין שלהם לתאוותם ולרמוס את המקדש שלנו אם נאפשר להם או לא, אם נסכים או לא, אם נפחד להתבטא.

כשאני היום בטוחה במיניות שלי, אני מקיימת מיניות רק כשאני בחשק שלי ,ברצון שלי, בחיבור!!

גבר אמיתי הוא גבר שיודע להעיר לאישה שלו את החשק ויודע מתי היא לא בכיוון,

הוא יודע לתקשר איתה את זה בצורה הכי עמוקה שיש, כי מיניות עמוקה מתחילה בתקשורת.

תבינו, היוני היא מטען ללינגאם.

כשאנחנו מתחברות דרך איברי הרבייה, זה כמו להתחבר לחשמל -

נגיד נשים מטען בחשמל -"המטען" הוא הלינגאם והשקע הוא הכניסה ל"מערכת חשמל אינסופית" - שהיא היוני - למעשה אנחנו מסוגלות לייצר אנרגיה מרפאה אשכרה אם אנחנו מקיימות סקס כשאנחנו בחיבור, באהבה, רק אז אנחנו מסוגלות ממש להפוך ל"אחד" - לגוף אחד שמטעין אנרגיה גבוהה ומרפאה.

לכן קז'ואל סקס הוא בעייני לא נכון, כי לרוב נקיים אותו מתוך התבוססות בתדרים נמוכים ונטו חרמנות או בדידות כלשהי, דחף מסוים, שאנחנו לא יודעות לבטא כצורך עמוק באינטימיות גבוהה.

סקס אינו מבוסס רק על גוף, ההפך, סקס שמגיע רק מהגוף גורם לניתוק בין הגוף לנשמה.

כשאנחנו בחיבור לעצמנו ולגוף של אחד לשניה, נוכל לפגוש את החיבור החשמלי הזה שנוצר בין גוף לגוף, בין לב אל לב, ולהרגיש נטענים ולא מרוקנים כמו שקורה בדרך כלל בסטוצים או בזוגיות שנמצאת בתדר נמוך ולא מודע.

תבינו יפות שלי, מיניות היא חיבור, כשאנחנו בהסכמה אבל בלי חשק, או בפחד שאם לא נעשה את זה איתו הוא יעזוב אותנו, או ש"ניתן לו כי הוא צריך", או כי נשחק אותה הכי בעניין כדי להרשים אותו, או כי יש לנו פגיעה מינית בילדותינו והמוח משחזר את זה בבגרותנו בצורה שמכורה למין - כל אלה ועוד, הם דרכים להתנתקות שאנחנו משחזרות כשאנחנו מקיימות מגע מיני ממקום בעל תדר נמוך.

במקום להיטען בחשמל וחיבור - אנחנו מנתקות עוד ועוד בין הגוף ללב, בין הגוף לנשמה.

סביר למדיי שהבחורים שאיתם נקיים סוג כזה של מגע, חיים בעצמם בניתוק מעצמם, מליבם, מנשמתם.

זה לא יכול לקרות אחרת.

כשאנחנו לא מחוברות לנשמה שלנו, ללב שלנו, אין שום סיכוי שנוכל לבחור גברים כאלה או לקיים מיניות מקודשת, מטעינה, מחשמלת, מרפאה.

נעלה את התדר שלנו - נעלה את החיבור ללב - תעלה בטבעיות גם המיניות שלנו.

רוצה להתחבר למיניות שלך? תתחברי ללב, תתחברי לגוף.

מתי פעם אחרונה עשית משהו למען הלב שלך? משהו למען הגוף שלך? תתחילי שם.

הגוף שלנו הוא לא כלי לסיפוק צרכים של אף אחד, גם לא לשלך, הוא הרבה יותר מזה.

כשאנחנו נעלה בתדר שלנו, רק אז נוכל לפגוש ולהימשך לבחורים שנמצאים בתדר הגבוה,

עד אז, סביר להניח שכל מי שנכיר יהיה שיקוף של מי שאנחנו באותו הרגע, לכן, אני גם ממליצה בחום לכל בחורה, אם יצאת ממערכת יחסים רעילה, אל תמשיכי לצאת עם בחורים, כי את תמשיכי לפגוע בעצמך.

קחי לך זמן לריפוי.

רק דמיינו איזה מערכות יחסים מדהימות נוכל לייצר כשנהיה בתדר הגבוה שלנו, המרפא, היוצר, המתקשר, המחובר שלנו, איזה גברים מדהימים נכיר! רק דמייני לך את זה, זה אפשרי, ובעייני, הסיבה שאנחנו עוברות את כל התהליך הזה, עוברות דרך המנהרה חשוכה הזאת היא כדי להכיר את עצמנו מחדש, לייצר הלימה בין מילים לפעולות, בין חלומות למעשים, ואז להכיר את האנשים שבאמת תואמים לנו בעולם.

הזוגיות הבאה שלך תהיה עדות לתהליך הריפוי שלך.

אפרופו מיניות בהריון, זו הייתה התקופה הכי פורחת שהרגשתי בגוף שלי, האנדו שלי היה על מיוט כמעט לחלוטין, החשק המיני שלי היה די נוכח והיה לי בן זוג מאוד מיני אבל... הייתה בעיה שהיה לי קשה לשים עליה את האצבע שלי..

המיניות שלי לא הייתה מחוברת לגמרי בחשק אליו, כאילו המיניות שבי ניסתה לתקשר איתי אינטואטיבית שיש משהו לא תקין בקשר הזה, אבל אני התעקשתי כל הזמן להזיז את האינטואיציה הזאת ו"בכוח" להיכנס איתו למיניות, לשכנע את עצמי שזה מה שאני רוצה, הרגשתי "קצרים" במיניות איתו, כאילו אין זרימה חלקה של חשמל, משהו אנרגטי מכבה אותי ולא הבנתי מה, חשבתי שיש בי בעיה, גם הוא כל הזמן שם עלי אצבע מאשימה " את לא מינית, את לא אוהבת את זה", חשבתי שהוא צודק כי גם בקשרים קודמים השתעממתי במיניות, משהו באנרגיה המינית היה דל מדיי עבורי, ולא הבנתי מה ואיך לפתור את זה.

העולם שלנו מורכב מאנרגיות.

אנחנו ישויות רוחניות בתוך חוויה גופנית, לא הפוך, לכן הדברים שלא נראים לעין שולטים בנו הכי חזק.

העולם הנסתר מתעלה על העולם הגלוי, הדרך היחידה להתחבר למסרים שקיימים עבורנו,

היא להתחבר לעצמנו פנימה, לסמוך על עצמנו, להשקיט את המיינד, ולהקשיב ליקום ולגוף.

תקשיבי לאנרגיה שבך, יש לה מסרים חשובים עבורך.

אחרי שסיימנו את הטיפול הזוגי, בן לקח אחורה ממני,

הבנתי את הפחד שלו ונתתי ספייס, רציתי שהוא ייבחר לעצמו מה הוא רוצה לעשות עכשיו.

רציתי גם להיאחז בו והייתי זקוקה לו אבל הבנתי שאני לא יכולה להיות עם בן כשהוא מכובה.

אם להיות איתי מכבה לו את שמחת החיים, אני מעדיפה שניפרד, זו דרכה של אהבה אמיתית.

הקושי והפחד להיות בהריון שכל יום עולות מחשבות מבהילות על מה עשיתי ולמה עשיתי, וכמות הימים שהתחרטתי על זה, זה היה ספין סוחט רגשות בווליום הכי גבוה שיש, מי שלא הייתה שם לא תוכל להבין.

מה הרגיע אותי בימים בהם שפטתי, התחרטתי, וסבלתי מעצמי?

האמת.

האמת הרגיעה אותי.

האמת הייתה שאני בורכתי בהריון של בת מאדם שאני מאוד אוהבת, זה לא מובן מאליו.

האמת היא שזה קרה דווקא עכשיו בגיל 30, איתו, למה?

אני עוד לא יודעת, אבל אני סומכת על בורא עולם שהוא יודע טוב ממני, סומכת על היקום שהכל קורה לטובתי, אני מתמסרת למציאות שקיימת ומפסיקה להתנגד אליה - והסבל לאט לאט נחלש בי.

סבל הוא בעיקר תוצאה של מחשבות, הרפו את המחשבות, ותראו איך הסבל מתפוגג.

בימים שהיינו בנפרדות, הייתי חולמת איך תראה התינוקת, ומתפללת שהיא תראה כמוהו ולא כמוני,

כי אפעם לא אהבתי את איך שאני נראית.

הייתי מאוהבת בו ללא תקנה, מבחינתי הוא היה האדם הכי מושלם שראיתי, רציתי שתצא לי תינוקת בדמותו, לא ידעתי שהטבע דאג לכך בכל מקרה.

הקשר שלנו היה כאילו מחובר בחוט דק דק דק, שכל רגע עומד להיפרם, החוסר בטחון הזה הממשי שחוויתי בתקופה הזאת, איתו, בזוגיות הזאת, עם עצמי והחיים שלי, וההריון הזה, הכל היה כל כך לא בטוח, כל כך מפחיד, שלא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לחפש בטחון בתוך אי בטחון, ואתן יודעות איפה מצאתי אותו?

בתוכי. בתינוקת שגדלה בי.

הייתי מניחה את היד על הבטן שלי שמייצרת חיים, ותוך שנייה כבר לא הרגשתי לבד, או חסרת ערך, הייתי נושמת אל הבטן ומבטיחה לתינוקת הזאת אהבה ועתיד וריפוי, ומה שלא יהיה - אני אעשה שנהיה בסדר, הבטחתי לה, וכשהבטחתי לה הרגשתי שהבטחתי לעצמי.

הצלחנו לשרוד ביחד בקושי את החודשים לקראת הלידה, בן השתדל מאוד אבל זה היה ניכר שזה לא מה שהוא הכי היה רוצה והבנתי אותו במידה מסוימת. הוא היה מאוד חלוק לגביי, מצד אחד הוא היה מאוד אכפתי וכשהיה רואה אותי היה מאוד מחבק ומתקרב והקרבה שלו אמרה "רוצה", אבל ביומיום, התקשורת שלו איתי אמרה משהו אחר.

בחורים ובחורות עם דפוס "הקר-חם" מספרים לנו סיפור בעצם ההתנהגות הזו על הרצון האמיתי שלהם.

האם אנו ראויות שיתלבטו עלינו? מה זה אומר עליי שאני מסכימה להישאר בזוגיות כזו ?

הפעולות שלנו הם עדות ממשית לתדר שבו אנחנו נמצאות כרגע, לדפוסים ששולטים בנו כרגע,

כל אלה יכולים להשתנות ולהיבנות מחדש אם רק נרצה, אם רק נבקש זאת מעצמנו.

מכירות את זה על עצמכן, שאתן מחזיקות ברצון מסוים אחד אבל אז מייצרות פעולה מנוגדת לו ?

זה יכול להיות משהו מאוד קטן אפילו, כמו למשל שינוי הרגל תזונתי כמו למשל להפסיק לצרוך סוכר

או לרצות לא לסמס למישהו, ואז קורה הפוך,

למה?

זה יושב על דפוסים והרגלים שלא עשינו איתם עבודה, חלקנו נתנהל בשליטה מוחלטת בידיי הדפוסים וההרגלים האלה וחלקנו פחות.

לכולנו יש אפשרות לעצור רגע, להתבונן, לצלול לעומק המודעות ולשנות מחדש לבחירה מודעת שתומכת בי באמת, ככל שנעשה יותר את הסטופ הזה לפני הפעולות נתרגל ונלמד את המוח לחיווט מחודש -

חיווט בהרכבה עצמית.

זה חופש אמיתי אם תשאלו אותי.

הטבע שלנו הוא לא להאיץ תהליכים או לשנות אותם, אלא ללמוד אותם דרך דרכו של הטבע,

ולשאול את עצמנו, איפה זה פוגש אותי? ובאומץ לדעת שכל עוד ניצמד לטבע שבנו נזכה לממש את מי שאנחנו באמת.

התינוקת שלי הייתה במנח עכוז, ולא רצתה להתהפך.

למדתי שזה נפוץ בהרבה מקרים שבהם האמא חוששת או עוברת משהו רגשי התינוק ירגיש אותה ולכן הראש יהיה קרוב ללב של האמא, בניסיון להתקרב אליה, ואני הייתי במצב מאוד רגיש, פחדתי מאוד מלהיות אמא, פחדתי מהחיים שהולכים להיות לי, מהלא נודע האדיר ששחיתי בו, אבל גם היה בי שקט שמעולם לא חוויתי.

ניסיתי לעשות דיקור והיפוך, ודבר לא עזר, התינוקת לא הסכימה להתהפך, המליצו לי לקבוע קיסרי, אבל אני יודעת שהטבע חכם יותר מבני אדם שעובדים לפי פרוטוקולים, ואם התינוקת הזאת בחרה להיות עכוז, היא יודעת מה היא עושה ואני סומכת עליה ועל הגוף שלי במאה אחוז, החלטתי לחפש מקום בו אוכל ללדת אותה טבעי. עשיתי תחקיר מעמיק ושוחחתי עם נשים רבות שילדו בלידת עכוז, הבנתי שזה אפשרי, הבנתי גם מה הסיכונים בכך, מצאתי בית חולים שמוכן ליילד אותי בצורה הכי קרובה לטבעית בירושלים, זה לא היה קל,

בישראל אם התינוק במנח עכוז הפרוטוקול האוטומטי הוא לשלוח לניתוח קיסרי, ואני לא רציתי שהתינוקת תצא לי דרך הבטן, הרגשתי בטחון מלא בידע שקיים לי בגוף.

רציתי שתינוקת תעבור בתעלת הנרתיק שלי, רציתי שלא יחתכו לי את הרחם, רציתי לתת לגוף שלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות, וכך היה (כמעט).

לחצו עליי והמשיכו לקרוא

ב3.9.19 יום שלישי בשעה שלוש התחילו לי צירים חזקים, מיד הבנתי שזה קורה ,עדכנתי את בן ואת הדולה שלי, הגענו לבית החולים בירושלים כשאני בפתיחה 3, בחדר 3 , ג'ון נולדה בשעה 18:30 בלידת עכוז טבעית במשקל 3.10 ק"ג.

בן היה איתי כל הלידה, כל הזמן.

ביקשתי ממנו שייכנס איתי, היה לי חשוב שהוא יהיה חלק בלתי נפרד מזה כמוני,

הוא צילם את התמונה הראשונה שלה, היא יצאה בדמותו.

רציתי אותו איתי בתוך החוויה הזאת, והוא היה איתי בכל הימי אשפוז במחלקת יולדות, תמך, דאג וטיפל בי, למעט זמן כמעט הרגשתי שאנחנו משפחה בריאה, רגילה ולא מקרית, זה הרגיש הדבר הכי טבעי ונעים שחוויתי בחיי, החוויה של שלושתנו ביחד, מחוברים בתדר אהבה, ללא שום רצון אחר מלבדה.

אחרי הלידה הרגשתי לא טוב, אז לקחו את התינוקת לתינוקייה ואני הלכתי לישון, בבוקר התעוררתי לכריזה של חמש בבוקר שקוראת לכל האמהות הטריות לקחת את התינוקות שלהן מהתינוקייה, התעוררתי בהמון כאבים, עשו לי חתך חיץ בלידה ( חתך מפתח הנרתיק עד לרקטום כדי לא לקחת סיכון בלידת עכוז ראשונה) ובכל זאת קמתי מיד מהמיטה נרגשת לפגוש את התינוקת שלי, קמתי בתחושה שאני בחלום,

האם אשכרה ילדתי אתמול או שזה היה חלום?

זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שאמא שלי הסכימה לי לאמץ גור חתול רחוב קטנטן, הייתי בת 8 בערך, הוא היה מאוד מפוחד אז בלילה הוא היה מתחבא מתחת לספה, ומרוב התרגשות קמתי ב6 בבוקר רצתי לסלון לחפש אותו, ישבתי שעות ליד הספה מחכה שירגיש בנוח לצאת מתחתיה, שנכיר אחד את השניה, התחושה הזאת שזכיתי לדאוג והעניק אהבה ליצור כה רך ומושלם היא פרייסלס.

נכנסתי לתינוקייה והיא מלאת פלורסנטים חזקים באור מסנוור, אני רואה מלא עגלות עם תינוקות קטנטנים לבושים אותו דבר וקולות של בכי, התחלתי להסתובב בין כל העגלות תינוק לחפש את התינוקת שלי תוך כדי שאני מנסה להיזכר איך היא הייתה נראת, אבל אני לא מוצאת אותה ואין לי זכרון איך היא נראית,

ואז ניגשת אלי אחת האחיות ושואלת אותי מה אני צריכה , ואני עונה לה בקול חנוק

"אני לא מוצאת את התינוקת שלי"

האחות מצביעה לי על העגלה שעליה רשום "הבת של אלה לוי", אני הולכת אליה ומסתכלת, התינוקת היחידה שאינה בוכה בתינוקייה, שוכבת שלווה, כ"כ קטנה, כ"כ דומה לבן, זאת הייתה אהבה במבט ראשון, מאותו הרגע היינו באפס הפרדה, החיבור היה מיידי, כל החששות שהיו לי בהריון שייתפרץ לי דיכאון אחרי הלידה או שלא אצליח לאהוב אותה התנפצו ברגע אחד.

לא חזרתי מאותה רגע לתינוקייה, סלדתי מהמקום הלא הגיוני הזה, היה לי רע בכל דקה שהייתי בו, הקולות של עשרות תינוקות בוכים בו"ז, האור האינטנסיבי, והתחושה של האדישות, גמרו לי על הלב, לקחתי את התינוקת שלי משם ולא החזרתי אותה עד שיצאתי מהבית חולים.

לא הסכמתי שיקלחו אותה או ייחסנו אותה בשום דבר, הידיעה שהטבע מושלם הייתה לי ברורה ובהירה מהרגע שהיא נולדה, כאילו שהחדירו לי צ'יפ של ידע אינסופי מלמעלה, ידעתי שכל מה שאנחנו צריכות בעולם זה רק את הביחד שלנו, גוף אל גוף, והגוף שלי הראה לי מה לעשות, זה היה מופלא.

אמא זאת אמא.

אמא זאת תכונה שמגיעה מהטבע הכי עמוק, הכי בסיסי, היא קדושה, היא מפוארת והיא מלאה בידע שמתקיים בלב ובגוף שלנו, אנחנו רק צריכות לנקות את הקולות שמסביב ולהקשיב.

ג'ון היא הביטוי לאהבה שלי לבן, לא הצלחנו לבטא אותה בהוויה הזוגית שלנו, המרחק והכאב לעצמנו יצרו בנו רעלים גדולים מדיי וריחוק וניתוק שלא יכולנו לגשר עליו.

ואז הגיעה ג'ון , הגיעה לחבר, הגיעה ללמד אהבה.

ג'ון הגיעה לרפא אהבה שסטתה מהמסלול שלה.

זו הייתה התקופה שהתחלתי להבין שהיקום מתקשר איתי דרך המספרים, התחלתי להבין את השפה של היקום. ככה ג'ון קיבלה את שמה שמתחיל באות ג' = 3 בגימטריה, שמסמל את יום לידתה ב3.9,

ג'ון נולדה מזל בתולה, אותו מזל שגם אבי היה, זה אינו צירוף מקרים, ג'ון הגיעה לחגוג את החיים היכן שהם נלקחו בסבל רב, אני יודעת שזה סימן מאבא שלי.

האות הראשונה של ג'ון גם מסמלת את ההמשך של אותיות הא-ב,

 א - של אלה,

ב של בן,

וג' - ג'ון,

הצ'ופצ'יק של הג' הוא כמו ה' - אלוהים בכבודו ובעצמו מתקיים בה.

 ג'ון היא נשמה אלוהית גבוהה שהגיעה לעולם ללמד אהבה, לחגוג אהבה, להשכיח כאב וסבל, להנכיח ריפוי והתחלה חדשה, היא הביטוי האנושי הממשי של האהבה העמוקה שנולדה בי אל אביה.

 משמעות המילה ג'ונאם היא נשמה בפרסית, אבא של בן פרסי והרגשתי שזה מדויק להעניק לה שם פרסי כאות כבוד לעומק האהבה שסבא שלה העניק לה ברגע שעיניו פגשו בה לראשונה, הסבא היחיד שהיא תכיר.

חווית הלידה זכורה לי כחוויה טובה בסה"כ ואני מודה עד אינסוף לבן שהעניק לי דאגה, בטחון והגנה בימים הכל כך מיוחדים האלה, לא יכולתי לעשות זאת בלעדיו (ליטרלי).

מיד אחרי הלידה בן דאג לסמס לאקסית שלו תמונה של התינוקת שנולדה ולעדכן אותה שהוא אבא,

לא הבנתי מה הוא עושה, ברור שנפגעתי, אבל גם לא עשיתי סיפור מזה.

כששיחררו אותי מבית החולים בן ביקש שנעצור במסעדה, אז עצרנו, הוא יצא עם התינוקת מהרכב ונכנס מהר למסעדה ואני אחריו, ואת מי אני רואה ?

גברת כפפות שם הגיעה עם חברות, הם הסתמסו בדרך לשם מסתבר, הוא הולך אליה דוך עם התינוקת ומראה לה אותה, אני מסתכלת עליו וחסרת מילים, אני בורחת באיטיות מביכה של אישה אחרי לידה מורכבת שבקושי הולכת ומתחבאה בשירותים ומתמודדת עם הצפה של רגשות, רק שעכשיו אני גם מלאת הורמונים וחסרת יכולת הכלה, איך אני אמורה להגיב לזה? אני מנסה לנשום.

אני מטיחה בו ברגע שיצאנו משם שזה לא סבבה מה שקרה, הוא לא מבין מה הבעיה.

בשלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה גרתי אצל אמא שלי עם התינוקת, והקשר שלי עם בן היה טוב,

גרנו בנפרד, הוא היה מבקר מדיי שבוע כמה שיכל בהתאם לעבודה שלו, לפעמים אני הייתי מגיעה אליו. הנפרדות עשתה לנו נפלא, עצם הנוכחות של ג'ון בהתחלה מאוד קירבה בנינו, בן היה הרבה יותר מחויב בפעולות שלו אליי, אבל זה לא הספיק לי.

יום אחד ביקשתי ממנו שוב את הטלפון שלו, הסברתי לו שאני מרגישה צורך לראות התכתבויות שלו עם הנשים שהיה איתן בזמן שנפרדנו.

ידעתי שאם יש זמן שהוא יסכים להראות לי את זה, זה עכשיו, כשהתינוקת בחוץ, "כשיש לו מה להפסיד".

היה לי חשוב לקרוא את הדברים שנאמרו בינו לבין הבחורות שבילה איתן, האקסית שהיה מדבר איתה עליי, הייתי זקוקה נואשות להרגיש בטוחה איתו ומוגנת אבל המחשבה על מה שהיה לא הניחה לי.

פתאום אחרי הלידה החושים שלי התחדדו, כאילו נפתח בתוכי הסכר ביני לבין הלב שלי, רציתי איזהשהיא ודאות בקשר עם בן, כי מצד אחד היה נראה שהוא מאוד מתקרב אליי ומצד שני ככל שהוא מתקרב אליי וטוב לי איתו, עולים בי פחדים שזה יעבור לו פתאום שוב.

בן ממש לא רצה להביא לי לראות את הטלפון שלו. הוא חשש מאוד, אבל הבין שאין לו ברירה,

אמרתי לו שהוא לא חייב, אבל אם הוא לא ייתן לי לראות, אני אבין כמה שהוא מסתיר ממני ומבחינתי אין דבר כזה להסתיר משהו בתוך זוגיות.

בידיים רועדות הוא העביר לי את הפלאפון שלו ואני כמו מסוממת לכאב מתחילה לעבור על ההתכתבויות, התמונות, הבחורות, האקסית, התכתבויות שהיו במקביל לזמן שהוא שוחח איתי, מה שראיתי שם היה הרבה מעבר ממה שציפיתי לראות, לא יכולתי להתעלם מתחושת ההשפלה, העצב, והכאב שמילאו אותי בעודי קוראת את הדברים הפוגעניים שהוא וחברות שלו כותבים עליי, כאב לי לקרוא את ההודעות המקבילות שהוא סימס לי בימים שהיה כותב להן, איך זה אפשרי? לא הצלחתי להבין.

ניסיתי לא לתת למה שאני קוראת להרעיל אותי אבל העיניים שלי התמלאו בדמעות, והלב שלי נהיה מקשה אחת, זה היה רגע שהתחלתי להבין באמת לאט לאט מה משקפת המערכת יחסים המוזרה הזאת בנינו.

התוכן שיהיה לנו עם החברים שלנו מעיד כל כך הרבה עלינו ועליהם.

אם אנחנו צריכים חברים או חברות שיהיו כספוג לרעל שקיים בנו, שיהוו אישור לכאב שבנו וביחד נעצים אותו כדי שנרגיש "יותר טוב" עם עצמנו דרך ריכולים, שיחות מקטינות, מילים רדודות, ואישורים רעילים, אם אלה האנשים שנבחר סביבנו, זה עדות למי שאנחנו.

אנחנו רוצים סביבנו וסביב הבני\בנות זוג שלנו אנשים מעצימים, שמדברים בחיוב ועוצרים במידה שיש שיחה שלילית ומנמיכה, שמכבדים אנשים, שמבינים רגשות, שמדברים על רגשות ולא דורסים רגשות בכדי להרגיש טוב עם המינוסים שלנו אלא אנשים שעוזרים לנו להיות טובים יותר, להתעלות, להשתפר, שמשקפים גם את הרע כי הם יודעים שזה בסדר להתבלבל לפעמים, הכל נועד כדי שנעצים את הטוב שבנו.

גם לי היו בעברי חברות שבעיקר היו שם לרכל איתי על בחורים, לא הייתה שם שום תועלת מלבד ריכול רעיל, לקח לי זמן לראות את זה. לקח לי זמן להשתנות, לא להצטרך את הרעל הזה בחיי יותר,

ומתוקף העובדה שזה כבר לא שירת אותי השתחררו מחיי כל האנשים שלא היה לי איתם מרחב שיחה מרפא, מעצים, מלמד ואוהב.

לקח לי זמן להגן על האנרגיה שלי, על הלב שלי, לקח לי זמן לנקות את הסביבה שלי וגם אם זה גרם לי להיות לחלוטין לבדי לתקופה ארוכה, זה עדיף מלהיות בחברת אנשים רעילה, כי זה בהכרח אומר עליי את אותו הדבר.

היום אני מבינה כמה זה פשוט לראות אנשים כפי שהם.

כמה שזה פשוט לכמת פעולות לבהירות והבנה של מי אנחנו בעולם.

אם הייתי יודעת שכל מה שאעבור בחיי הוא כדי שאהיה בנקודה בה החזירו לי את הראייה

הייתי חותמת ועושה הכל שוב, כדי להרגיש, לדעת ולהיזכר בכל מה שאני יודעת היום.

הללויה לכאב ול"טעויות" ש"סוטות" אותנו מהמסלול כביכול, האמת היא שה"טעויות" האלה הם לא סטייה מהמסלול אלא הדרך הנכונה לנו ביותר, שלוקחת אותנו לאן שאנחנו צריכים ורוצים להגיע,

אל עצמנו. אל הלב 3>

אחרי זמן מה התחלתי לפנות אל חלק מהבחורות שהיו איתו, חלקן מעט הכרתי, היה לי חשוב לכתוב להן, היה לי חשוב שישמעו אותי - אישה בשר ודם, ולא רק סיפורי התקרבנות מפיו של בן "האומלל והמסכן שאין לו שום אחראיות למצב שהגיע". היה לי חשוב שיידעו ששמעתי וראיתי הכל, היה לי חשוב להבין מה עומד מאחורי אישה שמתנהגת ככה, שמדברת ככה על אישה אחרת שהיא בקושי מכירה, מה התועלת של עידוד והרעלה יותר ממה שיש בבחור שברור שהוא פגוע ופצוע וחסר כל יכולת הכלה לרגשות שלו,

מה התועלת שלהן? איך זה עוזר לו? איך זה מכבד מישהו בעולם?

היה לי חשוב להגיד להן, פגעתן בי, למה התנהגתן ככה ? בשביל לילה אחד איתו? באמת? זה היה שווה? מה האינטרס שקיבלתן מזה?

מילא הוא, את הכאב שלו, את ניתוק שלו אני יכולה להבין, אבל מה את קשורה?

איך אישה מסוגלת להיות כל כך מגעילה לאחרת? לא אבין לעולם.

הנה אחת מההתכתבויות שכתבתי לאחת מהנשים שהיה איתן :

חשוב להעלות את השיח הזה לדיון מכמה סיבות - אבל סיבה אחת מרכזית וחשובה מאוד -

מצטטת את מה שגברת X כתבה לי:

"אני לא מאמינה בשום אופן, בעד שום הון שבעולם, שלאישה יש זכות להביא ילד לעולם

אם הגבר אינו מעוניין בו".

גם אני כמו גברת X הייתי סגורה על המחשבה שזה לא בסדר להשאיר הריון כשהגבר מנוגד לכך, בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאהיה בהריון, ואם כן, הדבר הראשון שהיה לי ברור שאעשה זה הפלה.

אפילו הלכתי שלוש פעמים, שלוש פעמים הלכתי להפיל את ההריון, אבל זה היה חזק ממני, לא הצלחתי.

אני כל כך שמחה שיש אנשים שמסוגלים לשפוט אנשים שמעולם לא היינו במצבם, זה רק אומר כמה מצבנו טוב שאלוהים לא העמיד אותנו במבחן מהסוג הזה, ככה שמאוד נוח וקל לשפוט מהצד איך "אני" הייתי מתנהגת, כשאין לי מושג איך זה מרגיש להיות מישהי שאני לא, בנעלים שמעולם לא הייתי, כמה קל זה לפלוט רעל בעולם, אבל בשביל מה? בשביל מי?.

בסופו של דבר, חשוב לי להגיד שאני לא בעד להביא ילדים לעולם כשהאבא לא רוצה להיות אבא,

אני מאמינה לכל ילד וילדה מגיע שני הורים שרוצים בו\ה ,ועם זאת, אני גם מבינה על בשרי גם בתור אמא וגם בתור ילדה בעצמי, שלפעמים יש מצבים מורכבים יותר בחיים, וכל נשמה בוחרת להגיע לכאן לשיעורים שלה, להורים שלה, בדרך שנכונה לה, גם אם היא כואבת, יש שם שיעור.

לאף אחד אין זכות לשפוט אותנו.

זכותה של כל אישה להחליט מה היא עושה עם הגוף שלה. כן, זאת הזכות שלה.

(אני כמובן לא מדברת כאן על נשים שגונבות זרע ממרמה.)

בסופו של דבר, האישה תתמודד עם ההשלכות של הדבר לבדה, בין אם היא בחרה בהפלה,

ובין אם בחרה בלהביא לבד ילד לעולם, בשני המקרים יש השלכות לא פשוטות. יש התמודדות ארוכת טווח שהגבר לא יוכל להבין.

אני מבינה את הכאב והקושי האדיר של הצד הגברי, שאין לו יכולת תגובה אמיתית, זה בוודאי מרגיש מפחיד כ"כ שאתה יודע שהולך להגיע ילד שלך לעולם ואתה כלל לא מעוניין בו, מה שמייצר בך אולי המון שנאה לאישה ורעילות גבוהה שאתה מוצא את עצמך מקיא אותה במגוון דרכים רעילות, אך אינן מועילות.

אין דבר אחד מועיל בגבר רעיל או באישה רעילה, אבל חייבים להבין דבר אחד על רעילות -

רעל מושך רעל.

אם קיים בי רעל לא מודע לעצמי או לסביבתי, לא רחוק היום בו אפגוש את הרעל הזה פנים מול פנים, האדם שהביא בפניי את האתגר הענק לפגוש את הפחדים הכי כמוסים שלי הוא ההזדמנות שלנו להתבונן בעצמנו, לרפא את עצמנו, להפסיק להזין את המיינד בעוד ועוד רעל.

סקס לא מוגן הוא אחראיות של שניים.

כל גבר שמקיים מין ללא הגנה, חייב לקחת בחשבון את העובדה שיש היתכנות שייצא מזה ילד גם אם הוא לא ירצה, יש היתכנות, קטנה אומנם, אבל קיימת, וחייבים להיות ערים לכך ואחראים למציאות האפשרית הזאת. יש אחראיות לשני הצדדים בקיום יחסי מין.

הדרך שבה זכר רעיל מגיב לסיטואציות שהוא יצר בחייו, היא כמובן תהיה סופר רעילה, הוא לא יודע אחרת.

אנשים רעילים "מטפלים" בעצמם בצורה רעילה, הנשים\הגברים שסביבם יהיו בוודאי רעילים, כי רעל מושך רעל, וכל מה שהם יימשכו לחייהם - רעיל, ובואו אספר לכן עתידות על גברים כאלה , הרעילות שלהם בחייהם תלך ותחמיר, מאוד תחמיר.

למה? כי התפקיד של רעל הוא להביא אותנו לסף כאב כה גבוה שלא יהיה לנו ברירה אלא "להתנקות" מהרעל - וזה יהיה חייב לקרות רק דרך טיפול שורשי עמוק וארוך שמשיל את האני הישן ומלמד אותם דפוסים חדשים או לחילופין "לשקוע לתוך הרעל", להפוך לכל כך רעילים שאין דרך חזרה.

כל אחד בדרך שלו. כל אחד ושיעור נשמתו.

אל תצפו מאנשים רעילים להשתנות לעולם, לא כולם מוכנים לכך. אני כן מאמינה שכולם יכולים.

אני יודעת שאם אני הצלחתי לשנות את עורי מהמקום ממנו הגעתי, רבים כמוני יכולים.

מבחורה רעילה - לאישה מרפאה

מבחורה בעלת הפרעת היאחזות אובססיבית - לאישה בעלת בטחון ויציבות פנימיים.

מבחורה חסרת מודעות - לאישה מתבוננת שבוחרת להיות מודעת, לקחת אחראיות.

מבחורה דיכאונית עם תודעה נמוכה - לאישה ערה, עם תרגול של תודעה גבוהה בכל רגע, בכל זמן, בוראת מציאות חדשה, מציאות פנימית קודם כל.

מבחורה עם חרדת נטישה קשה - לאישה מודעת שבוחרת לנהל את הרגשות וכפתורי המצוקה שלה.

מאמא חדשה שחווה חוויה של אמהות פצועה ולא רצויה - לאמא מחוברת לעצמה ולילדה הפנימית שלה, לאמא שיודעת להשיט את הספינה בכל מצבי הרוח מבלי לשקוע בעמוקים, לאמא מתקשרת, לאמא נוכחת, לאמא משתפרת, לאמא שבוחרת בעצמה כל יום מחדש, בוחרת לראות את הטוב, בוחרת לאהוב, בוחרת להעביר הלאה ריפוי. רק ריפוי.

אני כל כך גאה בעצמי.

אני כל כך גאה בכל מי שקוראת ומתחברת לעבודת הריפוי, זה כל כך קשה להיות בצללים השחורים שלנו, אבל רק דרך החושך אפשר לראות את האור שלנו.

אוהבת אתכן, כל אחת מכן שבחרה לקחת זמן ולקרוא את הבלוג והמסע שלי, זה כל כך לא מובן מאליו שלקחתן זמן לקרוא אותי ואם הצלחתי להעניק לכן כל דבר קטן, אני הכי שמחה בעולם.

מוזמנות לכתוב לי, לשתף אותי וכל מה שתרצו, אני כאן.

מה הכי נגע בך בפרק הזה?

עד הפרק הבא,

אוהבת מלא,

שלכן,

אלה.

בפרק הבא, איך אלה ובן מתמודדים עם הטייטל החדש כהורים?

והאם הם מצליחים לגשר ולתקן את הזוגיות שלהם בתור הורים טריים?

הריפוי ממשיך.

פרק 7 "אופס, אני אמא" לחצו כאן