התעמתות עם חרטה - הפרק עם דני מוראל האגדי !

את הסרטון הזה צילמתי באחד הערבים בבית כשנחתה עליי התחושה שאני מוכנה.

אני מוכנה לנסות שוב.

לא הייתי עם אף אחד מלבד אבא של ג'ון בחמש שנים האחרונות, וברגע שהבנתי שאנחנו חייבים לסיים את מערכת היחסים שלנו, גם לא רציתי אף אחד, לא יכולתי לחשוב על אף אחד או לדמיין אף אחד.

בתוך תוכי החזקתי על אש קטנטנה משאלה מאוד מאוד שקטה שאפילו אני כמעט לא הייתי מודעת אליה - שאולי עדיין זה יום אחד יסתדר, אולי יום אחד הוא פשוט ייראה לי שהוא הגבר הנכון, שהוא רוצה, שהוא עושה דרך, שהוא מתחייב, שהוא משתנה, והוא יגיד לי " אלה אני כל כך מצטער שלא יכולתי לראות כמה את אוהבת אותי, אני מוכן שנעשה מה שצריך, אני לא רוצה לוותר עלינו לעולם".

חלום נחמד נכון?

את החלום הזה החזיקה הילדה שחיה בי בת ה9 הרבה לפני שהכרנו את בן, היא החזיקה את החלום הזה עבור אביה, חלום שלא יוכל באמת להתגשם לעולם אז היא נאחזה בו מתוך הפצע, מתוך הצורך באהבה ובבטחון שלא קיבלה בתור ילדה, ושיחזרה את אותו הפצע מול גברים שהחזיקו באותו הפצע (וגם הם שיחזרו דרכה את הפצע שלהם) וכך למעשה אישרתי לעצמי את העובדה "שכולם תמיד עוזבים אותי" מבלי להבין שזאת אני שעושה את זה לעצמי - אני זו שמוותרת על עצמי כשאני נאחזת באנשים שלא רוצים אותי.

אני זו שהצמדתי תחושה של אכזבה כשמישהו לא רוצה להישאר איתי - כשלמעשה, אין פה שום דבר מאכזב באמת מלבד ההרגל שלי להצמיד אכזבה וכאב לחוויה של היפרדות.

זה עמוק, קחו רגע אם אתן צריכות לקרוא את זה שוב.

איפה אנחנו התרגלנו להצמיד אוטומטית רגשות לחוויות שלאו דווקא חייבים להיות ביחד בהיצמדות?

קחו דף ועט, והתחילו לכתוב לפחות 10 חוויות בהם יש לנו היצמדות אוטומטית שמשפיעה עלינו לרעה, והאם אנחנו יכולות לשנות את ההיצמדות הזאת רק בעזרת התבוננות ובחירה מחדש.

דוגמאות לחוויות של היצמדות אוטומטית לרגשות שליליים: גברים רבים נוטים להצמיד רגשות נמוכים ומנתקים כשהם מקבלים סירוב מבת הזוג שלהן למגע מיני, במקום לבדוק מה בהם באמת קורה כשהם מקבלים סירוב?, במקום לייצר קרבה עם בת הזוג (שזה מה שהם זקוקים לו בשורש) במקום להבין את עצמם דרך שאלות אל עצמם , להתקרב אל עצמם ומשם הדרך אל בת הזוג קצרה מאוד, הם מצמידים עלבון ותחושה של דחייה ואולי אפילו בושה.

או למשל, אנחנו למדנו להצמיד רגשות שליליים ונמוכים כשאנחנו נכשלים במבחן, למרות שאין סיבה אמיתית לכך מלבד הסיבה שלימדו אותנו את זה.

דוגמה נוספת, התרגלנו להצמיד רגשות לחוצים בכביש, למה?

אולי אפשר אחרת?

מצליחות להבין?

אני מדברת פה על פירוק והרכבה מחדש של כל פיסה במיינד האנושי שלנו לכדי בחירתנו הגבוהה ביותר, וכדי שאנחנו נוכל לבחור מתוך מקום של האני הגבוה שלי, עלינו להיות מוכנים ויכולים להתבונן בחלקים הכי נמוכים שלנו באהבה וחמלה, אחרת לא נוכל לעשות זאת.

כדי להיות "הגירסה הכי טובה שלי, אני חייבת להיות בהכלה, באהבה ובחמלה ובהבנה

עם כל הנמוכים שבי, וכך אוכל גם להיות עבור כל אדם שנמצא מולי.

לא יצאתי עם אף גבר בשנים האלה שחייתי בניתוק מבן כי לא יכולתי יותר להכיל את המחשבה שאצטרך להתמודד עם חוויה כזו שוב, לא הייתה בי יציבות להכיל עוד רכבת הרים שכזאת ובטח לא כשאני חייבת להיות אדמה יציבה לג'ון, וזה לקח לי 5 שנים עד שהצלחתי למלא את המיכל שלי יום יום במשך שנים בעזרת כתיבת הבלוג הזה, בעזרת מדיטציות, טיפולים רגשיים, התקרקעות, תזונה, תיקון מחשבה, חיבור ללב ולגוף ועוד. זה עזר, המיכל שלי הרגיש מלא.

אזרתי אומץ ורק הנחתי אצל היקום את הבקשה שלי -

"אני מוכנה לזמן לחיי את הדייט הראשון שלי ולהכיר את עצמי מחדש בתוך קשר" (כמו שרואים בסרטון)

הוא לא איחר להגיע, זה קרה תוך חודש.

באוגוסט מבלי ששמתי לב, הכרתי את רום שסיפרתי עליו בפרק "מתחילה מחדש".

רום עניין אותי בדרך שבה הוא דיבר איתי, בכוונה שלו אלי (או לפחות בכוונה שהוא נתן לי להרגיש אלי), במילים שבחר להביא מולי, וכמובן בעובדה שהייתי מוכנה לנסות להיפתח שוב.

זה התחיל מאוד לא ממקום של הכרות מהסוג שתרגש אותי ותוך שניות זה הפך להתרגשות וחשק מהצד שלי פשוט לנסות ולראות, פעם ראשונה מאז בן, הרגשתי שבא לי. יש בי רצון.

אבל שוב לא שמתי לב לסף ההתרגשות שלי ודילגתי מעל נורות אדומות שהיו מההתחלה (שציינתי בפרק "מתחילה מחדש").

נסחפתי בתוך עצמי בשנייה שהוא נתן לי מרחב בטוח כאילו זה מים של מעיין שמעולם לא שתיתי,

הייתי כ"כ צמאה.

צמאה למגע, לחיבור, לליטוף, לנשיקות, לתחושת בטחון שגבר מביא איתו, מהרגע שנפגשנו לא שחררתי לו את היד, לא הפסקתי להתקרב אליו, ושלא תבינו לא נכון, אני לא חושבת שעשיתי משהו לא בסדר,

ממש לא, עשיתי מה שהרגשתי שאני רוצה לעשות, פשוט לא הצלחתי לראות בזמן, שהוא לא ממש איתי.

הדייט הראשון היה הפתעה מרגשת, הוא היה כ"כ נעים לי, וכל כך לא צפוי שהתמסרתי לחלוטין,

נתתי לעצמי לפתוח את הלב ופשוט להיות, והיה לי מדהים.

הדייט השני כבר היה מהוסס, לא ברור, לא בטוח עבורי לפתוח עוד את הלב, היה לי מבלבל, והתחילו לעלות בי המון קולות ובלי ששמתי מספיק לב נקשרתי אליו. (כמובן ברמה בסיסית כי רק נפגשנו פעמיים ועדיין).

משהו קרה לי בגוף איתו, אחרי שנים שלא רציתי ולא היה בי צורך למגע של אף אחד, הוא פתח לי את הצ'אקרה הזאת, מהיום שנפגשנו האנרגיה המינית בתוכי עלתה לשחקים, נהנתי לגעת בעצמי ולפטנז עליו, ואיפשהוא נקשרתי וציפיתי לרגע שאחווה איתו את המיניות שלי מחדש ואגלה איך אני מרגישה שם,

אבל אז בדיוק האכזבה הגיעה.

אחרי הדייט השני הדברים התקררו.

אני לא יודעת אם הוא הגיע מלכתחילה בכוונה לחוויה מינית קצרה איתי ופשוט לא שם את הכוונה שלו מולי מחשש שאסרב לו על ההתחלה (למרות שאני שמתי את הכוונה שלי על ההתחלה - הייתי נאמנה לעצמי במקום הזה ואני גאה בעצמי על כך)

או שהוא פשוט נבהל מהתמסרות שלי והתנדף כי לא ידע להתמודד עם זה.

כך או כך זה הרגיש לי כמו לעלות על רכבת הרים שעולה ועולה ועולה וכמו שהיא עולה ככה היא יורדת,

לקח לי זמן להבין שאני חווה אכזבה, היקשרות לא בטוחה ומלהיות בתוך הלב שלי במלואי

תוך ימים עברתי לחיות בתוך המיינד הפצוע.

סיפרתי בפרק "מתחילה מחדש" שעשינו שיחת טלפון כנה ויפיפייה, בשיחה הוא אמר את שעל ליבו ואני את שעל ליבי, והחלטתי שזה לא יכול להמשיך כי הוא הביע בפניי את הפחד שלו בקשר מחייב (אומנם במילים מכובסות אבל זה מה שאמר) ואני נשארתי נאמנה לעצמי, אמרתי לו תודה רבה על הזמן ביחד ובאהבה משחררת אותך, ושם זה נגמר,

כמעט.

כמה ימים אחרי השיחה, התחילו להיכנס לי מחשבות סופר שקטות ורעילות שנשמעות ככה:

"הוא לא רצה אותך מלכתחילה - הוא רק רצה לשכב איתך, טיפשה לא הבנת למה שהוא אומר לך"

"את לא מעניינת אותו, טיפשה לא הבנת מה הוא רוצה ממך"

"שוב פתחת את הלב לאדם הלא נכון"

"יש לך ילדה למה שהוא ירצה אותך מעבר לכמה לילות ביחד? חסרות רווקות בלי ילדים בחוץ?"

"את מבריחה גברים"

ועוד ועוד.

התגובה שלי האוטומטית למחשבות האלה הייתה לייצר תוכן ברשת של הגוף שלי,

למה ?

כדי ליצור ממנו תגובה, מניפולציה של המיינד שתמיד עובדת על בחורים פצועים.

וזה אכן קרה, תוך זמן קצר הוא הגיב.

הפעם הייתי מאוד ערה למילים שלו, והתגובה שלו הייתה מאוד פיזית כלפי, הרגשתי את מניע שלו,

המניע שלו איתי היה מיני.

זרמתי בשיחה בהתחלה כי עדיין רציתי ממש שנמשיך להיפגש, חשבתי לעצמי

"עד שסוף סוף אני נמשכת למישהו, כ"כ מהר זה נגמר? עד שסוף סוף בא לי לחוות מיניות עם מישהו,

כ"כ מהר הוא מוותר עליי?"

כמעט רציתי לשחרר את הסטנדרטים שלי איתו.

המשכנו עוד טיפה להסתמס עד שהבנתי, פשוט נפל לי האסימון -

הוא לא רוצה אותי, הוא רוצה חוויה איתי, זה היה שחור על גבי לבן.

שוב משכתי בחור שלא יודע מה הוא רוצה, שוב נמשכתי לבחור שלא יודע מה הוא רוצה.

אז מה אני בכלל עושה איתו ?

למה אני ממשיכה לחשוב עליו? למה אני מאחלת לעצמי שיתקשר? שיצור קשר ?

האם זה מה שמגיע לי? האם לא למדתי עדיין?

"תקשיבי לי טוב עכשיו", נכנסה בתוכי האלה שלמדה את הערך שלה -

גבר שרוצה אותך - לא יהיה לך ספק שהוא רוצה !לא את הגוף שלך, לא את הפות שלך,

א ו ת ך !

אם יש לך ספק אם הוא רוצה אותך - אז או שהוא לא מספיק גבר לתקשר את זה איתך,

וגם ככה את לא צריכה בחור כזה בואי...

או שהוא פשוט לא רוצה אותך, זה עד כדי כך פשוט.

גבר שרוצה אותך - יגיד לך את זה, נקודה.

אז...... מחקתי אותו. כן.

מחקתי את המספר שלו, את כל ההתכתבויות בנינו, ומחקתי אותו מכל רשת חברתית כדי שלא אבזבז את האנרגיה שלי בלבדוק אם אני מעניינת אותו.

מצאתי את עצמי בודקת כמה פעמים ביום אם הוא הסתכל לי בסטורי, אם הוא עשה לי לב, וכשהפסיק לעשות לי לבבות זה גרם לי לרצות לייצר יותר תוכן פרובוקטיבי שיפעיל אותו, קלטתי את המניפולציה שאני פועלת ממנה בזמן.

לקחתי נשימה ושאלתי את עצמי איך אני מרגישה באמת ?

הבנתי שיש לי אפס סבלנות לסוג האנרגיה הזאת היום בחיי, מספיק בזבזתי 6 שנים מהחיים שלי על הדפוס הרעיל והפצוע הזה עם בן, לא עוד, זה תלוי בי בלבד איך שאני מגיבה.

פשוט מחקתי אותו לחלוטין.

אם זה מפר את שלוותך - תמחקי אותו!

זה אקט של אהבה עצמית.

השלווה שלך היא באחריותך.

מחקתי את כל התוכן הפרובוקטיבי שרציתי להעלות, כי הפעם המודעות שבי הייתה ערה -

התוכן הזה היה ממקום פצוע.

אין שום בעיה שנעלה תוכן חשוף, מיני, פרובוקטיבי אם זה מתוך אמת ואהבה ובטחון - זה יביא עוד מזה,

אבל כשאנחנו פועלות מתוך פצע - זה יביא עוד מהפצע הזה - עוד פצועים - ואני סיימתי איתם בגלגול הזה.

תשאלו את עצמכם כשאתם מעלים תוכן, מה הצורך שיושב מאחוריו בתוכי?

האם אני רוצה להביע משהו? אם כן, למה?

האם אני רוצה להכאיב למישהו?

האם אני רוצה ללמד משהו?

מה הצורך שלי שיצירת התוכן הזה?

תמיד יש צורך רגשי מאחורי כל דבר שאנחנו עושים.

לאט לאט קלטתי שהרכבת הזאת של ההתרגשות מהצפייה של ההכרות החדשה ירדה בתוכי מהר מכפי שיכולתי לשים לב והביאה איתה מחשבות של הרס עצמי, והפעם המחשבות האלה היו כ"כ אפלות שהרבה זמן לא חוויתי תחושה כזאת.

הדייט הראשון שלי אחרי 5 שנים לא במקרה נפל קרוב לתאריך הלידה של ג'ון וביחד הם הטריגר שלי להתקף החרדה והתמוטטות העצבים שהשתלט עלי ביום שישי בבוקר.

הם יושבים על אותו כאב, וגם אחרי כל העבודה שעשיתי מול הכאב הזה, בתוך מערכת יחסים רומנטית זה העלה עוד ממנו שלא הייתי מוכנה לו, וכמה טוב שנפגשתי עם הכאב הזה, כי זה עוד ריפוי שמאפשר לי לזמן אהבה בטוחה ואמיתית בתוכי עם עצמי, ומשם כבר הכל מגיע לחיי.

קולו של הכאב

יום שישי בבוקר, התעוררנו לבוקר שגרתי,

הערתי את ג'ון , עשינו ריקוד בוקר, והיא התחילה להתארגן לגן,

חיכיתי בצפייה לבוקר שלי לבד בבית, מאז שאבא שלה עזב את הארץ, אני איתה בלי הפסקות,

זה מפגיש אותי עם הרגשות הכי אפלים שלי.

התחיל ריב קטן ביני לבין ג'ון על הקופסת אוכל שהכנתי לה באותו בוקר, ומשם זה עבר לעוד איזה משהו שהיא לא הייתה מרוצה בבגדים שבחרה לעצמה, והתסכול שיצא ממנה (שלרוב אני יודעת לנשום אליו ולדבר איתה בתוך התסכול) הפעם לחץ לי על כל החיישני מצוקה ומצאתי את עצמי מגיבה לילדה בת 5 כמו אישה שהיא חושבת שהיא ילדה בת 5.

באותו בוקר היא לא הלכה לגן, אני לא יכולתי לצאת מההתקף שנכנסתי בו, וכמה שרציתי להיות לבד, ברגע שנכנסתי לזה - לא יכולתי יותר לתפקד.

רק רציתי להיות לבד, ושמישהו ייקח אותה, אבל אין את המישהו הזה יותר, אני לבד איתה,

אני לבד עם הבחירה שלי להיות אמא.

הבחירה הזאת שעשיתי לפני 6 שנים להשאיר הריון מתוך התקף חרדת נטישה מטורף שחוויתי מאבא שלה כשגיליתי שהוא מצד אחד אומר לי את המילים הכי יפות בעולם, שוכב איתי כאילו אני הבת האדם היחידה שיש בעולם, ובאותו זמן הוא מקיים את כל זה עם עוד אינספור נשים אחרות מבלי הכנות המינימלית לעצור מולי ולהגיד לי את האמת כפי שהיא.

השארתי את ג'ון בתוכי כי פחדתי להרגיש את הנטישה הסופית שלו, השארתי את ג'ון כי פשוט לא רציתי שהוא ייעלם מהחיים שלי למרות שזה הדבר הכי טוב שכנראה יכל לקרות לי שהוא לא יהיה בחיי, כי בואו, מי צריכה בן זוג כזה? - רק מי שצריכה להתעורר (ואגב אותו דבר הפוך, אם אתה גבר פגוע מאישה, ואתה שואל את עצמך מי זקוק לאישה כזאת? רק מי שזקוק להתעורר)

השארתי את ג'ון מתוך הפצע שלי, מתוך פצע הנטישה שלי, מתוך הפחד שלי להתמודד עם הפצע הזה,

הרגשתי שאם אני אקטיבית עוברת את ההפלה הזאת אני לא אשרוד בעצמי. פיזית, אני לא אוכל לשרוד.

ג'ון הייתה השומרת שלי מפני החרדת נטישה שלי.

מה עשיתי לילדה הזאת?

אז איך רום קשור?

שוב מצאתי את עצמי (אומנם בקשר הרבה יותר מינורי וטרי לשמחתי הרבה)

עם בחור שאומר שיש לו חיבור איתי, וזה מרגיש מעבר לרק פיזי, במילים, במפגש, ואז

המציאות מראה לי את האמת - את הפער ביני לבין המציאות,

הרי סימנים ונורות תמיד קיימים ממש מההתחלה בהכרות עם אנשים,

זאת אני שלא מסכימה עדיין לראות אותם.

כמו עם בן, גם עם רום היו דברים שהוא אמר לי מההתחלה,

וכמו עם בן, משהו בי העדיף להתעלם מהאמת הזאת.

ההבנה הזאת ביחד עם האינטנסיביות של האמהות,

פלוס תחושת החנק שאין לי זמן לעבד רגשות של עצמי עם עצמי כי תמיד אני או בעבודה או עם ילדה בת 5 ואני חייבת להיות לה "דוגמה",

פלוס תחושת החרטה שעוד קיימת בי בהחלטה להיות אמא, אותה התחושה שמחוברת לחרדת הנטישה ועכשיו היא באה לביטוי דרך הרצון שלי לנטוש את הספינה - לעשות לג'ון מה שאבא שלי עשה לי,

החרטה הזאת היא קולו של הפצע שבי שמחפש דרך מילוט בדיוק כפי שאבא שלי חיפש ומצא, ובדיוק כפי שזימנתי לעצמי את אבא של ג'ון כדי שיעשה לי את אותו הדבר, רק שהוא לא עשה לי כלום באמת,

אני עשיתי את זה.

אני בחרתי את זה.

אני התעלמתי מהסימנים ובחרתי בו כי הנשמה שלי ידעה בדיוק מה אני הולכת לחוות איתו, והנשמה שלו ידעה בדיוק מה הוא הולך לחוות איתי.

הנשמה כמהה לריפוי, ולפעמים ריפוי יהיה חייב לעבור דרך כאב, הכאב עולה כדי להעיר אותנו.

מתי נהיה מוכנים להקשיב לו ולהתמסר?

ביום שישי הזה נאלצתי להישאר בבית עם ג'ון כשאני חווה קושי לנשום, חוסר יכולת לזוז , אפס סבלנות לשמוע אותה, בטח לא לטפל בה או להיות איתה, ולא היה לי מה לעשות - היא פשוט בבית, איתי.

"אמא תשחקי איתי?

אמא תעשי לי לאכול"

"אמא בואי תראי"

"אמא תסגרי לי את השמלה"

"אמא תעשי לי קוקו"

אמא אמא אמא אמא

הרגשתי שאני לא יכולה להיות אמא יותר, והנה קצת מהמחשבות ששטפו אותי ביום הזה -

טריגר - זה קשה , בגלל זה עשיתי את זה בסרטון שרק ניתן להקשיב לו,

בבקשה אם אתם לא בחמלה אל תלחצו פליי.

- כל אלה הן חוויות זהות לחוויות ילדות ששמעתי והרגשתי מאמא שלי בתור ילדה לאורך כל חיי.

ואז פשוט יצא ממני -

אני לא יכולה יותר להיות אמא שלך!!!!!!

את עוברת לאמריקה, אני לא מסוגלת יותר!!!!

ואז .. קרה דבר מדהים, במקום להיעלב, להתרחק,

היא התקרבה אליי.

ג'ון היא השומרת שלי, היא המלאך השומר שלי,

ודאמ כמה שזה קשה לי להיות אמא שנותנת תמיד דוגמה - היא מלמדת אותי שגם בשיא הקושי,

בשיאו של ההתקף, אני אהובה ובטוחה, לא משנה מה.

היא המציאות שמעולם לא הייתה לי - איך ילדה שמעולם לא הרגישה אהבה בטוחה תדע להיות כזאת אל עצמה? ג'ון היא המורה שלי, היא המלאך השומר שלי, הנשמה שלה בחרה בי, ולכן היא הגיעה אליי כנגד כל הסיכויים דווקא עם אבא שלה, דווקא בגיל 30.

דרכה אני זוכה ללמוד לעשות את אותו דבר לעצמי, ואז אני זוכה להחזיר אור אדיר אליה

ואל כל הסובב אותי.

אבא שלי שלח לי את השומרת הזאת.

כמו שכבר סיפרתי לכן, אבא שלי היה מזל בתולה, וגם ג'ון נולדה מזל בתולה, אין מקריות בחיים.

אבא שלי נולד ב23 לאוגוסט, ג'ון נולדה ב3 לספטמבר, וכבר סיפרתי לכן שמספרים הם סימנים מהיקום - מספר 3 מסמל שבר - כי הוא חצוי בצורה שלו - לרוב הוא יהיה יום לידה של ילדים שהגיעו מתוך שבר ביחסים של ההורים שלהם, אלה ילדי אור שמביאים המון שמחה ועם יכולות ריפוי. שביל הגורל של אבא שלי (למי שמכיר קצת נומרולוגיה) הוא 3 , כלומר אבא שלי הגיע מתוך שבר לעולם ובמקום למצוא את הכוחות הריפוי בו - השבר שבר אותו - הוא הגיע בדור שבו היה אסור לדבר על רגשות, אבא שלי היה מלא מגננות וחומות ששמו עליו ההורים שלו כי ככה ידעו בדור הזה לגדל ילדים, אבל את הנשמה הרכה של אבא שלי - החומות האלה שברו, הוא התאבד בגיל 37 , הוא בחר לוותר על עצמו, ואם לא היה עושה את זה - אני לא יודעת אם יכולתי להיות מי שאני היום (אדם פתוח, תקשורתי, חסר סודות, הילירית וכו')

אם הייתי חיה איתו כל חיי.

אבא שלי שלח לי את ג'ון כשהוא ראה אותי ממשיכה את המורשת שלו, הוא שלח לי עזרה בדמות ילדה.

פשוט תראו -

בשעה 16 באותו יום היינו צריכות לנסוע לזכרון יעקב ליום הולדת של האחיינית שלי,

הבנתי שאין סיכוי שאני מצליחה כבר להתעלות על זה אז פשוט חיכיתי שיגיע הצהריים וג'ון תלך לשם

ואני אבריז - הייתי מוכרחה להיות בשקט עם עצמי.

באופן כללי אני אדם שזקוק להרבה זמן עם עצמי ללא בני אדם נוספים, זה משהו שאני מכירה מגיל צעיר מאוד, משהו באנרגיה שלי לבדי הוא מהותי לי לעומת סביבה של אנשים שמתערבבת לי עם האנרגיה שלי ולא תמיד אני יכולה להתמודד עם זה, זו הסיבה גם שאף פעם לא גרתי עם שותפים, תמיד גרתי לבד עם בעלי חיים.

בצהריים אמא שלי הגיעה ולקחה את ג'ון אליה, ואני סוף סוף נשארתי עם עצמי להתפרק עוד.

נבלעתי לספה בבכי ותחושת אבדון וביקשתי מהיקום "תראה לי , אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני עושה כל כך הרבה ועדיין נפגשת עם החוסר אונים הזה, תראה לי את הדרך ואני מבטיחה שאמשיך משם"

התחלתי לנשום עמוק ולהקשיב למדיטציה שתוכל לתמוך בי אבל לא מצאתי את האחת שמתאימה

ואז...

פתחתי את האינסטגרם וראיתי מיד שיש לייב של דני מוראל שהוא אדם שאני מאוד אוהבת ועוקבת אחרי כל התכנים המרפאים שלו מקרוב בשנה האחרונה, פשוט לחצתי על הלייב והוא דיבר שם על הפלה.

הוא דיבר על המתנה שטמונה בהפלה יזומה - הוא דיבר על עבודת ריפוי שעשה עם אישה שעברה הפלה יזומה וזו הייתה לה חוויה מאוד קשה והוא הסביר לה שעצם ההפלה שלה היא הריפוי של השושלת שלה של נשים שיצרו חיים מתוך כאב ולא מתוך אהבה, בדיוק הפוך ממני.

יצרתי את ג'ון מתוך הכאב האישי שלי ואין דרך חזרה, כמו שההורים שלי יצרו אותי, זה לא מגיע לג'ון וזה לא הגיע לי לגדול ככה, אבל האמת היא שמתחת לכעס, אני יודעת שגם ההורים שלי גדלו ככה וגם ההורים של ההורים גדלו ככה. אני גם יודעת היום שהנשמה שלי בחרה את זה.

על המפגש עם הנשמה שלי סיפרתי לכן כבר?

אחרי כמה דקות של מונולוג בלייב הוא אומר שהוא בקרוב יעלה מישהו ללייב סשן איתו ומי שמעונין שפשוט יילחץ על הכפתור של המצלמה, בלי לחשוב פשוט לחצתי.

בתור אדם עם חרדה חברתית זה משהו שמעולם לא הייתי עושה - לדבר בפרהסיה, אבל היד שלי פשוט לחצה, ותוך דקה, אפילו לא הספקתי לעבד את העובדה שלחצתי הוא מתקשר אלי.

עניתי לו ואני בהלם.

.

השיחה התחילה שהוא ביטא את השם שלי בצורה מושלמת (זה כמעט אף פעם לא קורה לי וזה גם עבורי סימן מהיקום שקורה משהו מדויק עבורי מבחינת האדם שנמצא מולי - זה גם מוכיח את עצמו כבר לא מעט פעמים בחיי, התחושה , הצליל כשאדם אומר את השם שלי כפי שהוא - אני שומעת מלאכים באוזן)

הוא שאל מאיפה אני, ועניתי "מישראל"

דיברנו קצר על המצב העצוב בארץ, והוא מיד אמר שהוא מרגיש שאני מאוד טעונה

ואז הוא אמר

"אני חייב רגע אחד לחבר מטען לטלפון כדי שאוכל להיות איתך מרוכז לגמרי, תני לי רגע לסדר את זה ונתחיל."

בזמן הזה פשוט פתחתי מצלמה כי חשבתי לעצמי שאני לא אזכור דבר מזה ושאולי בכלל מחר אחשוב שזה היה חלום, זו הסיבה היחידה שהצלחתי לצלם את שאר השיחה, אחרת לא הייתי מעיזה לצלם,

מקרי?

אין דבר כזה.

בשיחה עם דני, קודם פרקתי את המקום בי שמתחרט. כן יש בי מקום כזה, אני מנסה כל הזמן לחנוק את התחושה הזאת אבל היא קיימת, והאמת? ככל שאני נותנת לה מקום אני מבינה מה המסר שלה, ודני זיקק לי את זה במדויק.

הנה השיחה המלאה.

מגיעה לך אהבה בטוחה.

רק אהבה זה לא מספיק, כי אהבה שאינה מרחב בטוח עבורך היא אינה אהבה אלא

תאווה, היאחזות, התאהבות טראומתית...

וגם לא מספיק רק מרחב בטוח ללא אהבה, כי אז את נשארת שם רק כי את "מרגישה בטוחה" במקומך,

נוח לך אולי, אבל לא טוב לך, את פצועה אין בך אהבה, את חסרת סטנדרטים כי את לא מאמינה שמגיע לך טוב מזה אז את מקבלת "את מה שיש" - פצע שלימדו אותך לחשוב על עצמך.

מגיעה לך אהבה בטוחה!!! את שומעת אותי ??

אתה שומע?

ורק אדם שחווה עם עצמו אהבה בטוחה, בתוך חייו, בתוך עצמו, בכל קשר שקיים בחייו,

זה בא לידי ביטוי בכל אקט בחייו - רק כזה אדם יוכל להעניק לך אהבה בטוחה.

אל תחכי לו חלילה, התחילי לתת אהבה בטוחה לעצמך כבר היום.

איך?

טוב שאת כאן.

אני שמחה שאת.ה קורא.ת אותי.

את.ה לא סתם קורא אותי, הנשמה שלך צריכה את המסר הזה,

אני פה לעזור.

עשיתי עבודת אור עם החוויה שלי עם רום

וקראתי לה "רום באור חומל" - בתחילת הפרק אמרתי "כדי לחיות מתוך הגבוהים שלנו, אנחנו מוכרחים להסתכל באהבה והבנה אל ההכי נמוכים ואפלים שבנו"

הכנתי דפי עבודה מוכנים עבורך, פשוט שלחו לי הודעה באתר או דרך האינסטגרם שלי ellah.lev

"דף עבודה באור חומל" ואשמח לשלוח במייל.

את הדף הזה יצרתי כדי להביא אהבה למרחב שלי מול כאב, כשאני בוחרת לראות את הפצע שממנו אדם הגיב אלי או פגע בי, אני יכולה לראות עוד את הכאב והפצע שלי, זוהי עבודת צללים שמעצימה את האור שמתקיים בנו בתוך הפגיעות, גם אם רוב האנשים לא מסכימים לעצמם להיות פגיעים, אני יכולה לעשות זאת עבורם ביני לבין עצמי ומתוך זאת לנקות את הרגשות השליליים שנשארו בי בחוויה מולם, היכולת לראות למעמקים - מרפאה, כי אז למשל, אני נותנת מקום של כבוד להתנהגות של רום לצורך הדוגמה שיצרה בי כאב, וכשאני נותנת מקום לרגש אני יכולה לשחרר אותו בחמלה מתוך ההבנה שזה מי שהוא כרגע, ואז קל לי מאוד לשחרר אותו, כי אני מסוגלת לראות ולהרגיש התנהגות שלא בהלימה עם מי שאני, ושם הניתוק הוא טבעי.

אותה עבודת ריפוי עשיתי עם הכאב שבי מול הילדה שבי, מול אבא שלי.

עשיתי ועושה את כל מה שדני אמר לי לעשות

ואמשיך לעשות כל יום בחיי,

תוך זמן קצר כוחי חזר אלי.

היום אני כבר במקום אחר.

לא תמיד נזדקק לזמן שיירפא אותנו, האמת היא,

רוב הפעמים אנחנו יכולים לקחת את האחראיות לריפוי ולא תאמינו כמה מהר זה מתרחש,

אבל כן, זה מפחיד ואינטנסיבי ולכל נשמה יש הזמן והדרך שלה,

אל תהיו קשים עם עצמכם, כי הקושי שאנחנו שמים על עצמנו הוא רק אשליה - הוא בסה"כ מה שלימדו אותנו לעשות, הוא בכלל לא שייך לנו, אנחנו ראויים ללמוד את עצמנו מחדש.

בהיעדר הורים (ברמה הרגשית העמוקה) שכחנו את היכולת שלנו להיות

ההורים של עצמנו.

בהיעדר אהבה שכחנו לאהוב.

בהיעדר בטחון שכחנו איך זה מרגיש

פשוט להרגיש.

דחקנו פגיעות

דחקנו התבטאות

מהחשש של הפגיעה

מתוך החוסר אנחנו מזמנים לחיינו אנשים, קשרים, ילדים,

הכל!

מתוך הכמיהה להרגיש מלא

אבל זה אף פעם לא באמת ממלא

does it ?

מה גורם לאדם להגיע לסטוץ?

מה גורם לאדם לצאת לדייט?

לעשות ילדים?

לאכול?

לעשות כסף?

לקנות כל היום זבל?

להזריק?

לקנות בעלי חיים גזעים?

לאכול סוכר, לאכול כנגד לטבע? כנגד ללב? כנגד לגוף?

אתם שואלים את השאלות האלה? אם לא זה כי אתן חיים בהיעדר (= אדישות, חוסר תחושה)

רק היעדר אחראי לכל זה.

היעדר של הזנה הלוא היא הצורה הגשמית ביותר לאהבה

והיעדר בטחון, הלא הוא הגושפנקה של הספייס שאני נותנת לעצמי להרגיש בתוכי ומתוך זה - בעולם, בכל קשר, בכל בחירה גשמית.

כי כשאני מלאה מעצם היותי (ימבה עבודה עצמית כן? אבל בהחלט אפשרית)

הכל פשוט יגיע אליי במיגנוט ללא מאמץ

למה?

כי אני לא אהיה צריכה הדחקה משום סוג או צורה או רגש

כי הם כולם כבר קיימים בי,

נתתי להם מקום ואני לא חסרה בדבר.

אני רק מושכת עוד ממה שאני.

עוד בטחון, עוד אהבה, עוד שפע, עוד עונג, עוד ריפוי.

פשוט ככה.

ההיעדר הזה הגיע רק כדי שנלמד מעצמנו את בסיס הרגש של אהבה ובטחון.

הנשמה שלנו הגיעה לחיים האלה שניזכר בכל אלה.

הגענו ללמוד להיות הרגשות האלה עבור עצמנו

ומתוך האמת הזאת לפזר אותם בכל אשר נלך לכל אדם, חיה וצמח.

זו המשמעות של להיות האני הגבוה ביותר,

וזו משימת חיי.

אשמח שתצטרפו אלי.

אשמח ללוות מי מכן שמרגישה קריאה לליווי.

אוהבת אתכן מהלב, אלה.

אני ממש אוהבת לקבל את ההודעות מכן, מכם,

מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי איך הרגשתן ומה לקחתן מהפרק הזה.

*כל הזכויות שמורות לכותבת הבלוג, אין להעתיק או להוציא מידע ללא הסכמתה.