פרק 7 - אופס, אני אמא

ההודעות שנחשפתי אליהן בטלפון שלו גרמו לי לבחילה, איך ייתכן שאהבה יכולה להתנהג ככה?

זה היה משפיל, זה היה כואב, זה היה מגעיל, זה הרגיש לי כמו משהו שלא אמור לקרות, איך מתגברים על כזה דבר? רציתי לוותר עליו, אבל פתאום הוא לא ויתר עליי, הוא כתב לי הודעות שהעלימו ממני כל שומר סף שהצבתי על ליבי בכל פעם שנפגעתי ממנו, האמנתי לו, רציתי מאוד להאמין לו, ותוך שנייה נמסתי לתוך המילים שלו שהיו כמו ריפוי לעיניי אחרי כל הרעל שקראתי וראיתי, סלחתי לו אבל בתוכי לא שכחתי, הייתי צריכה להרבה יותר ממילים טובות כדי להתמסר לו ולסליחה לחלוטין .

כתבתי לו שיכין הסכם מזונות, אבל אחרי עוד שתיים, שלוש הודעות כאלה ממנו, זה עבר לי,

השלמנו, והתחלנו לחשוב על האפשרות של לגור ביחד עם התינוקת.

כשג'ון הייתה בת 3 חודשים מצאנו דירה במרכז תל אביב, ועברנו אליה, שלושתינו יחד.

הדירה הייתה הרבה יותר יקרה ממה שיכולתי לשלם עליה, בן הציע שהוא יישלם את השכירות בעצמו ואני אדאג לכל מה שצריך בבית. הדירה הייתה נאה ומגניבה, ממש בלב תל אביב מול גן מאיר, בקרבה לעסק שלו, ובאיזור שגדלתי בו, הכרתי את האזור היטב, הייתה בי הרבה התלהבות ותקווה שיהיה לנו שם התחלה חדשה וטובה, לפחות ככה חשבתי בהתחלה.

בפועל הוא רוב הזמן עבד, ואני הייתי 24\7 אמא במשרה שלא נגמרת.

מטפלת בתינוקת בוקר, צהריים, ערב ולילה, תוך כדי רציתי מאוד "להחזיר" לו על כך שהוא משלם את מרבית ההוצאות חייתי בתחושה שאני לא ראויה, אז השתדלתי להכין אוכל, ולהיות אחראית על

כל המשק בית.

חלוקת תפקידים הייתה ברורה לשנינו, הוא משלם, ואני אמא במשרה מלאה, הוא עם הילדה כשהוא יכול, כשמסתדר לו, לא יכולתי שלא להרגיש את הבדלי המעמדות בין חיי לחייו,

בין היכולת הכלכלית שלו לשלי, ובין תחושת החופש שהוא חי בה לתחושת ההקרבה שהרגשתי בה באותה עת. מבחוץ היה נראה אולי שהכל מסתדר, אנחנו גרים בדירה מרווחת במרכז תל אביב, אני בחופשת לידה,

הוא עובד, הכל כאילו מתחיל להסתדר, אבל האמת שבדיוק הפוך קרה.

מיד כשעברנו ביחד לדירה, הרגשתי שאני מאבדת את הזהות שלי, איבדתי את עצמי, הייתי לבד בדירה עם התינוקת כמעט כל הזמן, בשעות המעטות שהיא נרדמה הייתי מבשלת או פשוט ישנה, ובעיקר נשאבת למחשבות רעילות שהיו במוחי ללא הפסקה.

אין דבר יותר הרסני בעייני לזוג שגם ככה קשה לו להסתדר ביחד, מילד ראשון.

זה המצע המדויק לפירוק וריחוק, למה? כי שם הכל מתעורר הכי חזק, בעוצמות הכי גבוהות.

מאוד קל לגבר ואישה להתרחק אחד מהשניה כשיש תינוק בבית שדורש טיפול 24 שעות מסביבו הרבה יותר דחוף מהזוגיות, לפחות בהתחלה. אם לפני הלידה האישה הייתה נלחמת על הזוגיות, עכשיו כשיש תינוק בסיפור, המקום של הגבר פשוט פחות מעניין אותה, זה אבולוציוני, זה אנרגטי, זה לנהל משאבים בהתאם לדחיפות, ומיניות זה משהו שבכלל לא היה על מה לדבר עליו.

מבחינת אינטימיות לעומת זאת, הקשר ביני ובין ג'ון היה מלא באינטימיות ,עור לעור, הנקה, הרבה מגע,

וזה מילא לי את המכסה, לא הייתה בי שום כמיהה לאינטימיות עם בן ורק המחשבה על כך צרמה לי כי זה ישר הביא אותי למחשבה שהוא ינסה להזרים למגע מיני, וככה פשוט יצרתי בנינו מרחק בלתי נראה אבל מאוד מורגש שאף אחד מאיתנו לא ידע לפתור או בכלל לתקשר.

נובמבר 2019

מאז הלידה לא שכבנו, לקח לי 4 חודשים לשבת בלי כרית ברכב או על כיסא מבלי שייכאב לי.

לקח לי ארבעה חודשים לא לכאוב כשאני עושה מספר 2, עשיתי פיזיותרפיית אגן וכל מה שיכולתי בכדי לשקם את האיזור והכאבים שהיו לי כתוצאה מחתך חיץ שעשו לי בלידת העכוז של ג'ון.

זה נורא קל לזוג להתרחק אחד מהשניה אחרי לידה עם תינוק חדש, אפילו קל מדיי, העולמות שלנו היו כל כך שונים אחד מהשניה, הוא היה בעבודה רוב הזמן, וכשחזר מאוחר בערב אני כבר הייתי ישנה בדרך כלל, לפעמים הוא היה יוצא עם חברים, לפעמים פשוט נשאר ער עד השעות הקטנות ומשחק בפלייסטשן ומעשן ג'וינט , בקיצור חי את החיים שלו.

באותה תקופה הוא החליט שהוא רוצה להתחיל להתאמן, הוא לקח לעצמו מאמנת אישית שהכיר באינסטגרם, נפגעתי מזה.

המחשבה על עצמו ולא עלינו כזוג, הוא לא חשב שזה למשל פעילות שיכולה לחבר בנינו וטובה בשביל שנינו,

הוא חשב וראה רק את עצמו, ונפגעתי.

שוב הרגשתי שהוא כל הזמן מחפש זמן עם "כוסיות" סביבו והוא לא רואה אותי. קינאתי גם ביכולת הכלכלית שלו, אני לא יכולתי לקחת לעצמי מאמנת כושר פעמיים בשבוע, בקושי היה לי כסף לשלם חשבון חשמל.

הייתי כל יום בבית עם התינוקת, עם הכביסות, הקניות וכל מה שהיה צריך להיעשות בבית, והוא חי חיים משלו, ככה הרגשתי.

לא רציתי זוגיות כזאת, רציתי שותפות, רציתי גבר שעושה איתי ביחד, אבל המציאות הייתה שאני הייתי חסרת כסף, עם המון חרדות ופחדים ואמא במשרה מלאה עכשיו, והוא היה חופשי לעשות כרצונו, עם אפס יכולת לשוחח או להכיל את הכאב שלי.

הפער היומיומי בנינו הכריע, חוסר היכולת לשוחח על הכל בפתיחות, והפער הפיזי - הוא רצה מגע כל הזמן ואני נמנעתי מזה - השפה שלו היא מגע והשפה שלי היא דרך רגשות, מילים, ביטוי - שנינו היינו לא מרוצים, מאושרים או מסופקים בקשר הזה.

התרחקנו אחד מהשניה עוד ועוד, יותר ויותר מיום ליום, אני הייתי בהישרדות יומית בתור אמא חדשה שמתמודדת עם הגוף והכאבים והתינוקת החדשה והלילות ללא שינה, והמצבי רוח, והתחושה הלא בטוחה שכל הזמן האכלתי, זה היה קל להאכיל אותה איתו..

הוא גם התמודד עם איזשהיא סוג של הישרדות והדרך שלו להתמודד איתה, הייתה שונה 180 מעלות משלי, למרות שכביכול גרנו ביחד, הרגשתי שם הכי לבד.

די מהר הפסקתי להימשך אליו, מצאתי את עצמי מנסה לשכנע את עצמי שאני נמשכת אליו, הגוף שלי דחה אותו. אהבתי את הרגעים בהם היינו משפחה שלושתינו ביחד מסורים לחוויה הזאת וניסיתי לייצר מהם כמה שיותר רגעים כאלה כדי שאולי זה ייראה לי אותו שוב באור מושך, אבל זו הייתה משימה לא קלה שאני בעיקר יזמתי והתעייפתי ממנה מאוד מהר. באיזשהוא שלב הפסקתי לנסות, היה לי ממש קל להישאב למחשבות שרואות אותו באור שלילי ולהאמין להן.

גרנו ביחד בדירה הזו בתל אביב במשך 3 חודשים שבהם הסתגרתי בבית עם הילדה רוב הזמן.

ההסתגרות בבית, החווית לבדות שהייתי בה, ההתמסרות לתינוקת והתחושת קושי והישרדות שחוויתי העירה אצלי על פול ווליום את כל החרדות ששכנו בי מגיל מגיל צעיר, ובניהן, החרדה החברתית שלי

והפעם היא השתלטה עלי לגמרי.

ממליצה לקרוא את הפוסט שלי באינסטגרם על חרדה.

גרנו בקומה ראשונה בבניין שהיה בתמא, היו כל הזמן פועלים מסביב לכניסה לבית, חששתי לצאת, זה לא היה משהו הגיוני או אמיתי, זה היה אמיתי רק במוח שלי, כ"כ אמיתי. חשתי פחד אמיתי לצאת מהבית והמוח שלי נתן לי כל כך הרבה הסברים מפורטים למה מסוכן לי לצאת עם התינוקת, נכנעתי לפחד שלי ונשארתי בבית כמעט מדיי יום, פחדתי לצאת איתה ולא להסתדר כשהיא בוכה, פחדתי מאנשים ברחוב, פחדתי לראות מישהו שאני מכירה, הרצתי במוחי סיטואציות שלמות שאני לא יודעת להתמודד איתם, ופשוט חייתי בפחד כל פעם שיצאתי מהבית, האמנתי למה שהמוח שלי סיפר לי, ולא סיפרתי את זה לאף אחד,

גם לא לבן, לא חשבתי שהוא יבין אותי, מדיי פעם הוא זרק לי הערות בנוסח "אני תקועה כל היום בבית ולא עושה כלום", שחיזקו אצלי את המחשבה שזה לא בטוח עבורי לשתף אותו.

המרחק בנינו הלך וגדל יותר ויותר, וככל שאני יותר בבית, הוא יותר יוצא החוצה, עסוק בשלו, והריבים בנינו הולכים ומחמירים. לא לקח לי הרבה זמן עד שחזרתי שוב לחטט לו בפלאפון.

.

החששות שלי התעוררו יותר ויותר כשראיתי כמה הוא מתעסק בטלפון לילות שלמים אחרי שהוא חוזר הביתה וחושב שאני ישנה.

הקשר שלו עם הבנות שהוא היה איתן כשהייתי בחו"ל המשיך גם אחרי הלידה, בקטנה אומנם אבל הקטן הזה היה לו משמעות גדולה עבורי, עבורי זה היה איום.

תמיד מצאתי משהו אפילו אם זה היה קטנטן, איזה פילרטוט, איזה מילה שהעליבה אותי שאמר לאחרת או איזה אימוג'י ששלח בתגובה לאיזה בחורה עם בקיני, וכמובן שהכי השפיע עליי לרעה היו השיחות ופגישות שלו עם האקסית שלא נפסקו בכל מערכת היחסים שלנו.

יום אחד, הצעתי שאצטרף לאחת הפגישות שלהם, הוא, אני והאקסית, אם מבחינתו היא רק ידידה

"כמו משפחה שלי" כמו שהוא קרא לה, למה שלא אצטרף ? "אני אשמח להכיר אותה"..

"אני לא בטוח שהיא תרצה להכיר אותך.." הוא אמר לי.

לאט לאט בלי לשים לב איבדתי כל ערך עצמי בקשר הזה.

מה זה ערך עצמי? הערך העצמי שלנו מורכב מהפעולות שנעשה - מהמחשבות שנחשוב, מהדיבור הפנימי שלנו, מהאנשים שנסתובב איתם. הערך העצמי שלנו מורכב מהאמונות שיש לי על עצמי עמוק פנימה -

נוכל לדעת מה ערך העצמי שכל אדם על עצמו נטו מהתבוננות בסביבה שלו, באנשים שהוא מסכים שיהיו סביבו, בעבודה שהוא בוחר לעצמו, במזון, בהרגלים, באופן הדיבור, וכמובן בזוגיות.

ערך עצמי הוא ההסכם שלנו עם עצמנו שמתבטא במציאות דרך הפעולות או אי הפעולות שלנו,

דרך עמידה או אי עמידה בגבולות שלנו עם האנשים בחיינו, ולי לא היו גבולות בריאים, לכן הסכמתי לקבל או להאמין להרבה דברים שעשו לי רע, במקום להתחבר ללב שלי ולהביא בתקשורת בריאה את הגבולות שלי, להיות נאמנה לעצמי, לפני שאני נאמנה לבן רק כדי לא לאבד את הקשר הזה ואותו.

אנשים שסוחבים איתם חרדת נטישה יעדיפו לדרוך על הגבולות של עצמם ולשלם מחירים גבוהים מאוד, מאשר להתמודד עם הפחד שיעזבו אותם שזה סוף העולם היה מבחינתי, ככה המוח שלי הדריך אותי אז לפחות.

בדצמבר שוב הגיעה הימי הולדת שלנו, אני הכנתי לו מתנה - תמונות על הקיר בחדר השינה שייזכר בדברים שחשובים בחיים שלו, בתקווה שאולי זה יעזור.

ליום הולדת שלי הוא לקח אותנו לברלין מתנה, הוא היה כרגיל במוד של להנות, לטייל מלא, לבלות, ולבזבז מלא כסף, ודיברנו גם על לעשות ביחד סמים פעם ראשונה (עבורי).

בפועל לא יכולתי לטייל הרבה כי כאמור עדיין הייתי בתהליך שיקום אחרי הלידה, האינטנסיביות שלו הייתה לי כבר קשה מדיי ולא יכולתי כאן כבר להסתיר את הקושי שלי לרצות אותו,

הגוף שלי אמר לי "תעצרי" והפעם הקשבתי לו.

כאן כבר ראיתי את הפערים הגדולים בנינו ובכל זאת התעקשתי שנוכל לגשר עליהם.

החלטנו להתפצל, ושכל אחד ייהנה בטיול הזה איך שהוא אוהב, אני נשארתי במלון למלא שעות שינה ומקלחת שקטה שהייתי זקוקה להם מאוד מאז שהפכתי לאמא, והוא יצא למועדון ועשה סמים.

זה לא משנה כמה הבן זוג שלך משקיע בך, בטיולים לחו"ל, מלא מסעדות, מסאג'ים, בילויים, בזבוזים וכו', כשהקשר בניכם הוא לא נעים, שום דבר לא מייפה אותו, שום דבר לא כיף, שום דבר שתעשו בחוץ לא ישפר את הריחוק שקיים בניכם בלב.

כשהוא חזר יכולתי להרגיש כמה שאנחנו לא נמצאים באותו מקום, באותו ראש, כמה פער אדיר קיים בנינו, אבל פחדתי להגיד את זה, פחדתי לעזוב אותו, פחדתי להפסיק לאהוב אותו, פחדתי שלא אסתדר בלעדיו, וקיוויתי שאולי הוא ייראה כמה אידיוט הוא וייתעשת.

נאחזתי בתקווה הזאת שיום אחד זה יקרה,זה מה שהשאיר אותי דבוקה אליו כל כך הרבה זמן,

ההיתכנות שיום אחד הוא ייממש את הפוטנציאל שאני רואה בו לרגעים.

לבחור במישהו בגלל "שיש לו פוטנציאל" זה הדבר הכי אומלל שנוכל לעשות לעצמנו.

למה? כי כשאנחנו נסמכות על משהו שרק אנחנו רואות בדימיון שלנו, אבל בפועל הפוטנציאל הזה לא בשליטתנו הרי, נכון? היכולת של אדם להשתנות היא אך ורק בידיים שלו, לא שלי ולא של אף אישה,

ולכן עצם זה שאני חשבתי שלקחתי על עצמי את התפקיד של האישה שאיתה הוא יממש את הפוטנציאל שלו, זה כמו למלא לוטו, התקווה שיום אחד נזכה לעומת המציאות שאיננה תלויה בנו, זה פשוט התעללות עצמית מעוותת וחסרת קשר להווה - לכאן ועכשיו.

אנחנו רוצות לבחור בן זוג שתואם לי כפי שהוא כרגע, שמסב לי אושר כפי שהוא כרגע.

מה יהיה בעתיד ? זה לא שלנו, זה לא בבעלותנו וזה לא באחריותנו, אין לאף אחד בעלות או יכולת שליטה על מה שיהיה בעתיד.

לחיות בעבר או בעתיד תמיד יניב לנו אכזבות וכאב.

אם אנחנו רוצות להכיר גבר בשל שמוכן למערכת יחסים אמיתית ורצינית עלינו לחפש אחד כזה מההתחלה,

כזה שיכול להגיד שזה מה שהוא רוצה ומחפש, לא כזה שלא יודע מה הוא מחפש "ונראה לאן נגיע...",

אנחנו רוצות גבר שהמציאות איתו מראה לנו יום ביומו שהוא כאן לזוגיות הזאת, שהוא כאן להישאר, שהוא כאן למערכת יחסים עמוקה וטובה, למשפחה אם זה מה שנרצה, ובמילים אחרות, לפני שאנחנו קוראות לאיזה בחור "האחד שלנו", בואו ניתן לו להוכיח שהוא באמת "האחד" הזה לפני שאנחנו משליכות עליו פנטזיית סינדרלה והוא בכלל לא בכיוון.

יותר מזה, אפילו אם הוא לרגעים מראה לנו שהוא כן רוצה, לרגעים מסוימים הוא מתנהג בצורה "מושלמת", אבל בפועל, ברוב הזמן, הוא מקיים פעולות שלא תואמות את המילים שלו , כמו,

לא יכול לתקשר, לא יכול להיות נוכח, לא יכול לראות שהמעשים שלו מכאיבים ולשנות אותם,

לא יכול להיות בהתחשבות לפרטנרית שלו וכו' - כל אלה הם הוכחה למי שהוא. נקודה.

כשאנחנו מסכימות להישאר בתוך מרחב שנוהג בנו בחם-קר, כשאנחנו לא שמות גבול ברור לצורך שלנו במערכת יחסים מטיבה, שמקיימת את הערכים שחשובים לי ובמקום זה אני בוחרת לשטח את הכאב שלי כי מדיי פעם יש "פיצוי" מסויים שמסב לי אושר ממנו,

למעשה אני מאפשרת לו להתנהג ככה איתי - תקראי את זה שוב.

מה לדעתך צריך להיות הערך שאישה מחזיקה על עצמה כשהיא מסכימה שיפרצו את הגבולות שלה?

שידריכו או יתעלמו מהערכים שחשובים לה בתוך זוגיות?

אם את רוצה לחיות עם מלך, התנהגי כמלכה:

בקורס "תודעת המלכה" שלמדתי אצל סורי, היא אומרת, שכדי שנכיר מלך עלינו להיות מלכות,

ומלכות לא יוצאות עם פוטנציאל, מלכות מחוברות ללב שלהן ולמציאות שמולן, לכן אם מצאנו את עצמנו במערכת יחסים רעילה זה רק נועד ללמד אותנו את התכונות שנדרשות מאתנו כדי להיות מלכות ורק אז נוכל למשוך לחיינו מלך אמיתי.

סורי קוראת לכל הבחורים הלא בשלים "נסיכים" - שהם הבחורים שעוד לא יודעים מה הם רוצים ולא יודעים להחזיק מערכות יחסים רציניות, הם לרוב עדיין מתפרפרים, עדיין פועלים כילדים בהתלהבות אחרי הנאות מידיות, הם עוד לא סיימו את תהליך ההתבשלות שלהם, אין להם את הבגרות שיש למלך, ולכן, אישה שהיא מלכה ומוכנה למערכת יחסים אפילו לא תימשך אליהם מלכתחילה כי היא תזהה בהם את החוסר בגרות שעוד מנהל אותם, ותדע למקד את האנרגיה שלה בגברים שאפשר להמליך אותם

ב מ צ י א ו ת העכשווית לאורך זמן.

אישה מלכה יודעת להעמיד גבולות בריאים, והיא יודעת שאהבה אמתית חיה בתוך הגבולות האלה.

אני בעד שנמליך את הבני זוג הראויים שלנו, אבל לפני טקס ההמלכה הדמיוני, תנו לגבר להראות לכן שהוא מלך במבחן הזמן.

כשג'ון הגיעה לגיל חצי שנה הרגשתי יותר טוב וחשבתי שאולי אני מוכנה לשכב איתו.

הלכתי לקוסמטיקאית שלי לעשות שעווה, בפעם הראשונה אחרי לפחות 7 חודשים שלא עשיתי שם שעווה.

סיפרתי לה שאני מאוד מפחדת לשכב איתו.

הקוסמטיקאית שלי הייתה אישה מקסימה נשואה חרדית עם הרבה ילדים, והיא ישר אמרה לי "חצי שנה??? זה המון זמן, אסור לך לא לשכב איתו, את חייבת, כתוב בתורה, אישה צריכה לספק לבעלה את הצרכים שלו, לא משנה אם את רוצה או לא, זה התפקיד שלנו, את רוצה שיילך לאחרת?"

חזרתי הביתה שאני "מוכנה" לסקס, אבל הלב הרגיש רחוק ממנו קילומטרים, בכל פעם שנגע בי הרגשתי ניתוק, הגוף אמר לי לא. הפעם שוב בחרתי להקשיב לגוף שלי, לא שכבנו.

משהו בחוויה של הלידה, החזיר אותי לגוף שלי, כאילו אם פעם יכולתי לעשות מין בהסכמה וללא רצון, הפעם כבר לא יכולתי לעשות בניגוד לגוף, חוכמת הגוף החליטה לי - גופי התחבר לאינטליגנציית האהבה של היקום בזמן הלידה, קיבלתי מידע שלאט לאט משתחרר מהתאים בגופי, מידע שלא הייתי זמינה להקשיב לו עד היום, וברגע שהבנתי את המתנה המקודשת שקיבלתי, אני יודעת שעליי להעביר אותה הלאה -

תודעה של מודעות וחיבור ללב, לגוף, שמאפשרת לנשמה שלי בית בטוח.

כשאנחנו בהקשבה לגוף וללב שלנו, אנחנו מייצרות לנו בית בטוח בתוכנו, וכשיש לנו בית בטוח בפנים, לא נתלה את הבטחון שלנו באחרים או בחוץ.

הבטחון מעולם לא היה בחוץ, כי הרי זו החוויה הפנימית שלנו שיוצרת לנו את התחושה הבטוחה או הלא בטוחה, אפילו ברגעים שהחוץ לא בטוח, למשל חוסר ידיעה לגבי המצב בארץ או קשיים בזוגיות, או רילוקשיין או כל שינוי שמביא פחד וחוסר יציבות, זה הדיבור הפנימי שלנו שמביא אותנו לתחושה של בטחון או פחד. היום כשאני מתרגלת כלים שמייצרים בי יציבות פנימית, הבית שיצרתי בתוכי מתחזק מיום ליום לא משנה מה מתרחש סביבי.

רוצה לדעת איזה כלים עזרו לי לפתח בית יציב בתוכי? כתבי לי ואשמח לשתף אותך.

אני לא יודעת אם בן ספר את הימים עד היום שבו נשכב אבל אני ספרתי במחשבה שזה מה שהוא עושה,

זה הטריד אותי מאוד כי ידעתי כמה שזה עניין עבורו, ידעתי שזה זמן ספור עבורי עד שיעבור לאחרת.

הריבים שלנו התעצמו והתעצמו, והגענו למצב שבלילות המעטים שנשארתי ערה בשביל לבלות איתו זמן, במקום לבלות זמן איכות, כל רצון שלי לשיחה בנושאים רגישים איתו הדליקה בו גיצים וריבים קולניים שהעירו את התינוקת. אני לא חושבת שהוא בכלל שם לב למה שהווליום שלו עשה לי או לתינוקת, רק כשהייתי בוכה הייתה מתפתחת בו אמפטיה אליי, אבל אפילו אז הוא לא היה מסוגל לשוחח בלי להרים עליי את הקול.

כבר לא היה הרבה לאן לרדת בנינו, לא היה אפשר לשוחח, בן היה מלא בכעסים עם אפס מקום לראות אף אדם מלבד עצמו, ואני הייתי זקוקה נואשות להישען על מישהו, הייתי זקוקה שיכיר ברגשות שלי,

בכל לילה שניסיתי לפתוח איתו שיחות על כל מה שהעיק עליי קיבלתי צרחות -

אומרים שכשאנשים צועקים על האדם שמולם למרות שהוא אינו רחוק מהם פיזית, זה בגלל שהלבבות שלהם מרגישים כל כך רחוקים, אבל האמת היא שצעקות לעולם לא יוכלו לגשר על מרחק רגשי,

כי זה לא הלב שצועק אלא האגו.

זה היה דפוס של בן, והדפוס הזה היה הקש ששבר את גב הגמל שלי.

, היינו הפוכים, ידעתי שמה שיכול לפתור את הריחוק בנינו הוא מגע, אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בו.

זה היה יותר מדיי בשבילי, הפעם העדפתי לוותר עליו כדי להיות נאמנה לעצמי.

די מהר הבנתי שאין לי ברירה, כבר לא יכולתי לתפקד בתור בת אדם וכמעט שלא יכולתי להיות אמא בתוך האנרגיה הקשה שהייתה בנינו, זה הרס אותי, אבל יותר ממני, מה שגרם לי לקום וללכת זה לראות אותו מאבד שליטה כשהוא מלא בכעסים עליי , גם אם הכעסים שלו היו מוצדקים, לא יכולתי לתת לג'ון לספוג את האנרגיה הזאת. לקחתי את התינוקת באמצע הלילה באחד מהלילות שרבנו ויצאתי משם.

~הרס עצמי~

לחצו והמשיכו לקרוא.

I PUT A SPELL ON YOU

עברתי לגור בדירת מרתף ליד אמא שלי, הייתי שבורה לרסיסים, אבל ברגע ששכרתי לעצמי דירה, הפעולה הזאת שהתחלתי לדאוג לעצמי - נתנה לי אויר לנשימה.

הרגשתי הקלה אדירה שאני לא לידו, הקלה לצד געגוע מאוד גדול אליו, ולמשפחה שיכלה להיות לנו,

אבל חנקתי את הגעגוע הזה בכוח שנותר לי.

בן כרגיל חזר לסורו ברגע שנפרדנו, לא לקח לו יותר מכמה שבועות "לטפל" בעצמו בדרך היחידה שהוא יודע, אלכוהול, סמים ובחורות.

השנאה שלי אליו הלכה וגדלה, כל כך תיעבתי את החלק שבו ש"מתמודד" בהדחקה, סלדתי ממנו,

זו הייתה אחת התקופות שאני זוכרת כמה שנאתי אותו, בכל פעם שהוא היה לוקח את התינוקת היה תיעוד שלו איתה ברשת שהוציא לי עשן מהאוזניים מרוב כעס, שם התחלתי לכתוב קטעים מסוימים על החוויה שלי, מבלי לדעת שלימים הם ייערכו מחדש בפרספקטיבה אחרת לחלוטין, וייהפכו לבלוג ריפוי.

מאוד סבלתי להיות אמא בהתחלה, כל יום התעוררתי בסבל, נלחמתי בעצמי לתפקד כאמא.

רוב הזמן הייתי עסוקה במה שהוא עושה, הרעלתי את עצמי בכוח בכל פעם שעקבתי אחריו ואחרי הבחורות שהוא איתן ברשתות, וזה כילה את כוחותיי, דאגתי להגיד לו בדיוק מה אני חושבת עליו בכל תקשורת אומללה שהייתה בנינו, היה לי דחף בלתי נשלט לרדת עליו, לעקוץ אותו,

רציתי שהוא ירגיש קטן וחסר ערך כשבעצם זו אני שהרגשתי ככה.

מאל הורית לחד הורית -

לצערי היו ימים שלא הצלחתי לתפקד בהם, לא הצלחתי ללכת אליה כשהיא בכתה, החוסר יציבות הנפשי שלי לא היה מסוגל לשמוע אותה בוכה בימים מסוימים ופשוט השארתי אותה לבכות, לפעמים שעות.

התחרטתי כל יום על האמהות שלי, על ההיכרות איתו, האשמתי את עצמי כל יום שעשיתי את זה לעצמי ועכשיו לתינוקת החסרת ישע הזאת, מה לא בסדר איתי?

אלה מחשבות שהיו לי בלופ כל הזמן בראש, הייתי עייפה רוב היום ובקושי היה לי אנרגיה לחיות.

שנאתי את החיים שלי, מצאתי את עצמי מתחילה שיחות עם גברים רנדומליים בלילות כדי שאולי זה יעזור לי להרגיש שאני קצת שווה או בעלת ערך, אבל הרגשתי אפסית לחלוטין, למזלי עכשיו כבר החיבור לגוף שלי היה עוצמתי, ויכולתי להרגיש כמה רע זה רק מוסיף לי להעמיס עוד שיחות עם גברים שיכולתי לראות בבהירות כמה שהם פצועים, אבל עדיין לא יכולתי לראות כמה שאני פצועה ואיך לרפא אותי.

זו הייתה השנה הקשה בחיי, לא רציתי להיות אמא מעולם לפני שהכרתי את בן, ועכשיו אני מרגישה חרטה גדולה על הבחירה שלי. כל מה שרציתי זה רק את בן, כמה שזה חולני להגיד להבין את זה היום.

בן היה האובססיה שלי, הרגשתי בתוכי ש"הוא שלי", שמקומו איתי, זה מה שהביא אותי כ"כ לשנוא אותו ואת הבחורות שהיו איתו בתקופה שעוד היה דופק (=heart beat) למערכת יחסים שלנו, לא הבנתי איך הוא לא רואה כמה טוב יכול להיות לו איתי, ואיך שוב ושוב הוא בוחר באחרות על פניי? הייתי בטוחה שהוא פשוט מבולבל, ויום יבוא והוא התעשת ויבין שטעה ויחזור אליי.

כמה שניסיתי לשכוח ממנו, כמה שהבנתי שזה לא תקין מה שקורה, זה היה פשוט חזק ממני, לא הצלחתי להפסיק להתגעגע אליו למרות הכל ולרצות אותו בחיי שוב ושוב.

לא הבנתי אז שהאובססיה היא תמרור השתקפות שלי בתוכי.

תמרורי השתקפות - כל דבר שמביא אותנו לסף כאב הוא תמרור השתקפות.

מה הם תמרורי ההשתקפות ? מצבים בחיינו בהם אנחנו סובלים, חווים כאב שיכול לפגוש אותנו באינסוף מצבים והוא נועד בסה"כ שנסובב את התמרור הזה אלינו במקום אל מה שקורה בחוץ שכביכול אנחנו מאמינים שהכאב והסבל הגיעו "בגללו" - אך למעשה הם הגיעו בגלל מה שקורה בתוכנו, כשנוכל לסובב את התמרור כאב הזה פנימה אלינו, נחווה הארה ואז רק נוכל לקחת אחראיות ולצאת למסע ריפוי.

תקשיבו לרגשות שלכן - הם תמרורים ללב.

באותה תקופה לא ידעתי כבר מה לעשות, אחרי טיפולים אצל מטפלות וניתוק כבלים אנרגטיים, ותטא הילינג ומה לא, כלום לא עזר !, הבן אדם לא יוצא לי מהראש, אני חולמת עליו, מתעוררת איתו במחשבה הראשונה בבוקר, ובמשך כל היום חושבת עליו, ואם זה לא מספיק,

איך הגעתי למצב הזה שאני הפכתי לאמא חד הורית עם תינוקת ממנו ?

לא הבנתי מה קורה לי ואיך זה קרה לי או למה, הייתי בסבל גדול.

כל בוקר שהתעוררתי מהבכי שלה הרגשתי שאני בתוך סיוט שלא נגמר, פועלת על אוטומט, מכינה לה בקבוק, ורק רוצה שהיא תעזוב אותי, רק רציתי לישון ולא לקום, אבל ג'ון הייתה צריכה אותי, ולמזלי האינסטינקטים האימהיים שלי שלטו בי יותר מאשר הדכאון שהייתי בו, הבקרים שלי היו מאוד קשים אבל בהמשך היום הייתי מצליחה להתעשת ולחוות בזכותה רגעים קטנים של שמחה, של אהבה, של חיבור,

כמו החיבור המרפא שתמיד היה לי עם בעלי חיים שתמיד היו שם בשבילי ועזרו לי לרפא כל כאב,

בעצם נוכחותם, בשקט שלהם, באהבה ללא תנאי שלהם, לא משנה איך אני נראת, או כמה אני כועסת או עצבנית או עצובה או מסריחה, בעלי חיים תמיד רצו בקרבתי, תמיד אהבו אותי, וגם ג'ון, בדיוק כמוהם,

אהבה אותי ללא תנאי, גם כשאני בעצמי חשבתי שלא מגיעה לי אהבה.

למרות שהטיפול בה היה לי מאוד קשה כי לא רציתי לתפקד, רציתי להישאר כל היום במיטה, עצם זה שהייתי חייבת לצאת מהמיטה ולטפל בה, עזר לי לא להתבוסס בעצמי, והמבט שלה בי (שקיבלה בהעתק מאבא שלה) העיר בי הרבה חמלה יחד עם כאב וגעגוע מאוד גדול אליו.

התחלתי לעשות לעצמי סרטונים שבהם אני משוחחת עם עצמי, כי לא העזתי בכלל להגיד לאף חברה שהייתה לי שאני עדיין רוצה אותו, ידעתי כמה חולני זה יישמע, אז ניסיתי לדבר עם החלק הזה בתוכי שעוד נאחז בו בתקווה שזה יעזור, כתבתי לעצמי מכתבים וצילמתי סרטונים וכתבתי שירים, ניסיתי לעשות הכל כדי להפסיק לרצות אותו, אבל בכל פעם שהייתי רואה אותו, התחושה שהרגשתי הייתה חזקה מהכל,

עדיין אהבתי אותו, עדיין קיוויתי שנחזור להיות משפחה מאושרת, לא יכולתי להתכחש לזה..

לא היו לי חיים משלי בשנה הראשונה של האמהות, הייתי גוף שמטפל בתינוקת, חסרת סבלנות, היה לי קשה מאוד לתפקד, אבל תפקדתי כדי שחלילה לא ייראו את המצב שבו אני נמצאת, לא חושבת ששמו לב שעובר עליי משהו כל כך דרמתי, שיחקתי את המשחק מבחוץ.

עם הזמן בן הגיע יותר ויותר לבקר בדירת מרתף שגרתי בה כדי לבלות זמן עם ג'ון שלאט לאט גדלה לה. בהתחלה כשנפרדנו לא יכולתי לראות אותו, זה כאב לי מדיי, אבל הזמן שעבר קצת השכיח את הכאב שלי וחזרנו להתכתב יותר, וכך התקרבנו שוב.

כשהגיעה הקורונה הוא כבר היה במערכת יחסים פתוחה עם מישהי ויותר רצינית מרוב המערכות יחסים שכל הזמן מצא לעצמו, וגם התפנה לו הרבה מאוד זמן פתאום כי לא הייתה לו עבודה, לאט לאט הוא הגיע לעיתים יותר ויותר קרובות ושוב התקרבנו. בהתחלה אפילו לא היה לי משנה שהוא עם מישהי כבר, רק רציתי להיות קרובה אליו, הייתי כל כך בודדה ונזקקת, החיים שיצרתי לעצמי היו מאוד בודדים בדירת המרתף הזאת.

עם הזמן התקרבנו עוד ועוד, ובימים שהיינו ביחד, שלושתנו, היה לי טוב, זה הרגיש נכון,

חזר לי אויר לריאות, התמלא לי הלב, החיים נהיו יפים בעייני, חזרה לי הסיבה לחיות - התמכרות -

ככה היא נראית ומרגישה.

בתקופה הזאת הרגשתי שאני בשלה לשכב איתו, המיניות שלי חזרה אלי.

רציתי לשכב איתו בפעם הראשונה מאז הלידה, היום בדיעבד אני מבינה שחיכיתי לו.

רציתי את התחושה שלנו ביחד עם הגוף הער שלי - המחובר, ההכרות שלי עם מיניות החלה להגיע ממקומות שלא הכרתי קודם.

זו הייתה הפעם הראשונה עבורי שהרגשתי גוף ולב כאחד, הבנתי שאני לא אוכל יותר לעולם לעשות סקס בלי התחושה הזאת. פתאום הבנתי כמה מיניות היא טהורה והגשמה של הלב, ולא קשורה בכלל נטו לחרמנות וסיפוק מיידי ותאווה, אלא אנרגיה קדושה וטהורה ומעצימה, אנרגיה של אהבה שלימדו אותנו ללכלך אותה כל השנים עם פורנו ותאווה, ותחושות של בושה ואשמה, הסתרה, ו"זה מלוכלך", וזה מגעיל, וסיפוק צרכים רגשיים דרך מגע מיני פצוע.

אוף, בא לי לצעוק - זאת לא מיניות!

מיניות היא פלא, היא נועדה להעצים.

מיניות טובה היא כמו שילוב מזונות מוצלח בעייני -

כששני אנשים מחוברים עושים מיניות מחוברת זה כמו החיבור בין כורכום ופלפל שחור למשל.-

הפלפל מגביר את הספיגה של העוצמות של הכורכום, האחד מגביר את השני, כל אחד מהם הוא מדהים בפניי עצמו, אבל כשאוכלים אותם ביחד מקבלים תרכובת שמשפיעה על הגוף בעוצמה גבוהה יותר,

מקבלים פורמולת ריפוי.

הידעתם שיש בטבע אינסוף תרכובות של מזון שיכולות להשפיע עלינו לטובה ולהעצים אותנו?

ובאותה מידה תרכובות של מזון שמחלישות אותנו, ומקשות על הגוף לספוג את כל מה שהוא צריך,

ממש כמו מיניות טובה ומיניות פצועה.

מיניות מחברת כשאנשים מחוברים עושים אותה, ומגיע לה במה שנדבר אותה בלי חששות ובלי פחדים ובלי כל הלכלוך שספגנו כל השנים כי זאת לא מיניות בריאה, זאת מיניות פצועה, הגיע הזמן שנרפא את הפצע הזה, שנדבר עם הילדים שלנו על מיניות כאל דרך טבע, כי זה מה שהיא - דרך טבע שלנו !

אז למה אנחנו מתייחסים אליה כאל סוד ? כאל פלסטר? כאל דחף כמעט בלתי נשלט?

אנחנו מבולבלים !

מצד אחד אנחנו לא מבינים שבני אדם הם בעל חיים יונק שנשלט ביידי דחפים ואבולוציה כמו בעלי חיים אחרים, ומצד שני עוד לא הטמענו את העובדה שאנחנו יצורים רוחניים לפני הכל, הנשמה שלנו כמהה שנקיים מיניות מרפאה ומעצימה, אבל הגוף שלנו זוכר מיניות שמונעת דרך דחפים וכשאנחנו לא בחיבור - אנחנו לא קשובים לנשמה או לגוף הרגשי - כל מה שאנחנו יודעים זה דחפים וחיפוי דרך מיניות פצועה על רגשות כואבים.

העולם בחוץ מעודד אותנו להיות בניתוק, להיות "אנשי דחפים", כי קל לשלוט באנשים שנשלטים בידי הדחפים שלהם, זה מכניס מלא כסף לתאגידי הענק.

כשאנחנו בחיבור פנימה - לא יהיה ניתן לשלוט בנו החוצה - זה נכון על מיניות, על הבריאות שלנו,

על חינוך, וכמובן על הרגשות שלנו.

אנחנו לא יכולות לשלוט בדבר שמתרחש מחוצה לנו, אבל אם נבין את העוצמה האדירה של הכוח הפנימי שלנו כשאנחנו בריבונות מלאה על עצמנו, נבין שאין לנו צורך לרצות לשלוט בדבר שאיננו אנחנו.

המסע שלנו כאן הוא מסע חיבור לעצמנו - חיבור ממשי ללב דרך הגוף הפיזי.

לפני שהגענו לגוף הזה ידענו רק אהבה, ואז ירדנו לכדור הארץ עם גוף ומורכבות ו"שכחנו" ממנה,

לא באמת שכחנו.

המסע הפיזי שלנו בכדור הארץ הוא סלילת הדרך לאהבה שנשכחה כאן, בעולם הפיזי, דרך ריפוי שיעורים שנכשלנו בהם בעבר.

איך אני יודעת את זה ?

כי כשאני באהבה אני מרגישה שהגעתי הביתה, ואני יודעת שככה כל אדם, כל מה שאנחנו עושים כאן בעולם הפיזי נועד בכדי שנחווה ונעצים חוויה של אהבה.

כשאנחנו מזקקים את הרצון הבסיסי שלנו הוא פשוט לחזור לאהבה, כי ממנה הגענו ואותה כל החיים ננסה למצוא. העניין הוא, שהיא לא נמצאת בחוץ, אלא בתוכנו - היא מתקיימת בפעולות שנעשה, במחשבות שנחשוב, בחיים שנתרגל ונייצר לנו כאן -

במערכות יחסים, בדיבור פנימי, במחשבות, בבחירות יומיומיות, בתזונה, בקשר שלי עם הלב שלי,

עם הגוף שלי, עם הביטוי שלי, עם המיניות שלי וכו'..

ברגע שנמצא אותה פנימה - ונתרגל אותה כלפי חוץ - המציאות תראה לנו אותה באותה עוצמה.

דמיינו לראות את החיים דרך פילטר של אהבה, בטחון, הגשמה וקסם ? מדהים אה?.

האתגר הוא שרבים מאיתנו גדלנו בבית בו האנרגיה הזכרית והנקבית היו מאוד פצועות.

התפקיד של אנרגיה זכרית היא לספק בטחון והגנה רגשיים שמתבטאים כמובן גם בעולם הפיזי,

והתפקיד של אנרגיה נקבית היא לספק הזנה דרך אהבה שכמובן מתבטאת גם בעולם הפיזי, ורובנו

לא קיבלנו את האיזון הזה מהורינו, עלינו לרפא פצעי ילדות לפני שנוכל להרכיב את עצמנו מחדש.

לחצו עליי והמשיכו לקרוא

יום אחד יצאנו לטיול בשכונה שגרתי עם התינוקת בעגלה, זה היה יום שטוף שמש, והוא פתאום הניח מולי את השאלה, אם הייתי רוצה שנתחתן, אני זוכרת שהיה לו חיוך מתוק מבויש- מרוגש.

פלרטטנו עם הרעיון, הילדה הפצועה והפגועה שבתוכי כל כך התרגשה, הרגשתי שאנחנו שני ילדים שחווים אהבה ומתביישים לדבר אותה, זה הרגיש כמו התגשמות של חלום שאפילו לא העזתי לחלום, כי לא הייתי אף פעם הילדה שיש לה חלום להתחתן אבל המחשבה שהוא חושב להתמסר לקשר הזה הביאה לי פרפרים בכל הגוף, שכבנו על הדשא בפארק, אני הוא וג'ון, הסתכלתי עליו ברגעים שהוא היה מדבר איתי על העתיד,

היה שם גבר אחר, זה שבה אותי. אלה היו הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בחיי,

הרגעים האלה שבהם הרגשתי שאנחנו משפחה.

אחרי שנה שגרתי בדירת מרתף עם ג'ון, שוב חזרנו, שכרנו דירה גדולה יותר בצורן, והיה נראה כי טוב.

אבל כשהשורש רקוב, שום עץ לא יוכל לצמוח, ושוב הגלגל חזר על עצמו, כמו שהיקום החכם יודע ללמד אותנו, כל סיבוב נוסף שלנו היה דרמתי יותר וטרגי יותר, והביא שיעורים כואבים יותר.

לפעמים אנשים מסוימים יהיו חייבים להגיע למצב שאין להם ברירה אלא לעשות שינוי.

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במקום כ"כ כואב, שכבר שכל דבר עדיף על הכאב הזה,

אני יודעת שזה מה שגרם לי להשתנות.

בפעם האחרונה שלנו כבר הייתי כבר יותר למודת ניסיון ו"ערה", והתחלתי לשים לב לדברים קטנים במציאות החיצונית שמייצרים הלימה עם מה שאני מרגישה בקשר איתו, למשל, כשהיינו ישנים במיטה ביחד, החלק שהוא היה ישן עליו במזרן מאוד צנח כלפי מטה וכתוצאה מזה, החלק שאני ישנתי עליו נטה כלפי מטה וזה הרגיש לי תיאור מושלם של כמה אני מרגישה מונמכת אנרגטית כשאני בקרבתו, המיטה הייתה הסימולציה של השלווה שלי, ובכל פעם שהיינו נשכבים לישון על המזרון ביחד, לא הייתה לי שלווה בגוף רק חוסר נוחות, זו הייתה תזכורת שלא נתנה לי מנוח, וכשהצעתי שנקנה מזרן חדש, הייתה בו התנגדות מסוימת ששיקפה לי את ההתנגדות שלו לרפא את עצמו ואת ההתנגדות שלי לוותר על הקשר הזה.

בכל לילה שנשכבתי לישון על המזרן הזה היה לי יחסית בסדר , אבל ברגע שהוא היה מצטרף לישון לידי כבר לא היה לי נוח לישון, ואני בן אדם שאין לו בעיות שינה בכלל, הבנתי שזה רק סימן פיזי עבורי שבא להעיר חוויה רגשית עמוקה שאני חווה איתו ולא מוכנה להתעמת איתה מהפחד ששלט בי לאבד אותו.

בן כבר הרגיש תוך זמן קצר שאני בחוסר נוחות כשהוא מצטרף לישון איתי, ועבר לישון בסלון.

~"אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור, אני נופל לתוכו"~

האהבה שלי לג'ון גדלה וגדלה, היא הפכה למרכז חיי, למרכז תשומת ליבי ולמרכז המאמצים שלי להיות אלה יותר טובה לעצמי בכדי שאוכל להיות גם עבורה, הבנתי שזה שזור אחד בשני.

הסתכלתי על ג'ון הקטנה סופגת את האמא שהייתי באותה תקופה ונזכרתי בילדה שאני הייתי כשספגתי אמא רעילה שניסתה לשרוד את החיים, שחיה במערכת יחסים עם גבר חולה בליבו ובנפשו, שבסופו של דבר בחר להתאבד ולהשאיר אותה להילחם לבד. אחרי המוות של אבא שלי היא הפכה להיות שורדת וזה עשה אותה אכזרית. ספגתי בילדותי דיבור רשעי מאמא שלי, אלימות רבה, פחד ממשי שלא יהיה לנו לפעמים איפה לגור או כסף לחיות ממנו, אמא שלי הייתה מביאה את ההצפה הרגשית שלה בבכי ובמילים של פחד הביתה, הפחד וההישרדות הכלכלית והנפשית שלה היו כל הזמן בבית, בכל שיחה בבית, אין לי ספק שהיא לא עשתה זאת בכוונה, ופתאום זיהיתי את אמא שלי בהתנהגות שלי, זה היה הצלצול המעורר שלי, הבנתי שאני עוברת על כל הגבולות שלי, לראשונה התחלתי לזהות מה הם הגבולות שלי, והגבול הראשון היה פגיעה ביצורים חסרי ישע, כמו שאני בוחרת לא לפגוע בבעלי חיים - זה ערך עליון עבורי,

אני מחויבת ליישם אותו על הבת שלי שגם היא יצור תמים וחסר ישע.

הבנתי שאני פוגעת בה, היא לא יכולה להגן על עצמה, כמו שאני לא יכולתי להגן על עצמי מהבית בו גדלתי, הבנתי שזה לא מגיע לג'ון.

למרות שהבנתי שזה לא מגיע לה, לא הצלחתי לשלוט בעצמי כשהייתי נתקפת בכעס על משהו שאבא שלה עשה או על משהו פעוט ותמים שהיא עשתה, הייתי צועקת עליה, מושכת אותה לחדר שלה וסוגרת אותה שם לפעמים שעה שלמה. הייתי נועלת את עצמי בחדר בימים שהיא רצתה אותי ולא יכולתי להתמודד איתה, והייתי מושיבה אותה מול הטלוויזיה מהבוקר עד הלילה בזמן שהייתי באובססיה כל היום בטלפון מנסה לעקוב אחריו ועל הבנות שהסתובב איתן, הייתי בוכה לכרית ומדברת בקול מילים איומות שאני בטוחה שהיא שמעה, שאני לא רוצה אותה, שאני לא רוצה להיות אמא, שאני שונאת את החיים שלי, שאין לי כוח אליה ועוד דברים נוראיים כאלה. לא הצלחתי לסתום, כשנתקפתי בכעס זה פשוט נפלט ממני כמו פרץ טורנדו, ואחרי שהסופה שלי נרגעה, הייתי נזכרת במילים שאמרתי ובדברים שעשיתי ומרגישה כ"כ עלובה, נזכרתי בעצמי שומעת את כל הדברים שאמא שלי הייתה פולטת אליי בתור ילדה ואת התחושה של השנאה העצמית שגדלתי בה, המילים האלה היו הפסקול של חיי - הם היו המצע של האדמה הפנימית שלי, ועכשיו הם ההקלטות שאני מעבירה לילדה בת שנתיים- שלוש שלא עשתה לי כלום וזה לא מגיע לה, הבנתי וראיתי את זה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.

הייתי הולכת לג'ון אחרי שנרגעתי ומסבירה לה שאמא במצוקה ואני יודעת שהיא לא יכולה להבין את זה עכשיו, "אני רק רוצה שתדעי שזאת לא אשמתך ואיך שאמא התנהגה זה ממש לא בסדר, ואני מבטיחה שאני אטפל בזה, ומבקשת סליחה"

הילדה המתוקה הזאת הייתה סולחת לי מיד, מניחה את היד הקטנה שלי על הדמעות שזולגות על פניי ואומרת לי " אמא אני סולחת לך ואוהבת אותך, את האמא הכי טובה שלי בעולם, אני אעזור לך" -

החמלה הטהורה שלה העירה אותי.

חמלה היא המפתח. כי כשאנחנו חומלים את עצמנו, אנחנו מסוגלים לסלוח ולהבין, וכשאנחנו מסוגלים לסלוח ולהבין - אנחנו מסוגלים לאהוב באמת. אהבה שאינה תלויה בדבר.

 תחמלו, כי ללא חמלה לאהבה אין מקום להיות.

יש שיר טיבטי מאוד מפורסם מלא חוכמה שמלווה אותי במסע הריפוי שלי שמתאר בקצרה ודיוק את תהליך התעוררות המודעות ושינוי דפוסים והוא הולך ככה:

"אני הולך ברחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני נופל לתוכו.

אני אבוד…

אני חסר ישע.

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.

אבל אין זו אשמתי.

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו בכל זאת…

כוחו של הרגל.

עיני פקוחות:

אני יודע היכן אני.

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר."

השיר הזה עד היום עוזר לי לשים אצבע על איפה אני נמצאת בתהליכי מודעות בעוד אזורים שאני עושה בהם עבודת ריפוי. בשבילי הוא ממש מפת שלבים בדרך לשינוי דפוסים.

אני אוהבת לשאול את עצמי, באיזה שלב אני נמצאת היום?

ביחסים שלי עם ג'ון היום, אני נמצאת בשלב השלישי, האחרון והלפני האחרון של השיר, והרגעים האלה בהם אני מזהה "שאני הולכת באותו רחוב, ושאני רואה את הבור" , או הרגעים האלה בהם אני בכלל פשוט

"הולכת ברחוב אחר", הם הרגעים בהם אני יודעת שעשיתי את זה, שיניתי את הדפוס, וג'ון היא לא העדות היחידה שלי על עצמי, אלא כל התחומים בחיי לאט לאט מסתדרים בהלימה, אני רואה את העולם אחרת היום, הרבה פחות דברים מפעילים אותי, וזה הגמול האמיתי שלי.

סוף סוף הבנתי לעומקו את המשפט -

"אנשים לא רואים את המציאות כפי שהיא, הם רואים אותה כפי שהם".

אם תשימו לב לתמונה, בתוך העין שלי רואים אותי וזה דימוי מושלם שמסביר שכל דבר שאנחנו רואים אנחנו מסננים-מפרשנים-מפלטרים לפי נקודת המבט שלנו - לפי איך שאנחנו כרגע, ולכן כל דבר שנרצה לשנות לשנות בחיים כדי להרגיש טוב יותר - זה תמיד יוכל להשתנות רק דרך הנקודת מבט שלנו.

נשנה את הפילטר שאיתו אנחנו רואים את העולם - נשנה את המציאות שלנו, את העולם הרגשי שלנו, את המחשבות שלנו, את הסביבה שלנו, את כפתורי הפעלה שלנו.

שם, ברגעים הנמוכים האלה, החלטתי להיכנע, אחרי כל כך הרבה סיבובים בקשר הזה,

ביקשתי מאלוהים סימן מה לעשות.

"אני לא יכולה יותר, למה אני מרגישה אל האדם הזה רגשות כל כך חזקים ולא יכולה לנתק אותו מחיי?

מה אני עושה לילדה הזאת? מי אני ? אני לא רוצה לגמור כמו אבא שלי, ואני לא רוצה לאמלל את הילדה הזאת, בבקשה תראו לי את הדרך "

ואז היא הגיעה, המרפאה שלי, ברגע בו הסכמתי להיכנע, להרים ידיים, ולהגיד,

"אני לא יודעת איך לרפא אותי, אבל אני מבינה שאני מאוד פצועה, בבקשה אלוהים תרפא אותי,

אני צריכה עזרה, אני לא רוצה לחיות ככה יותר".

כשאנחנו נכנעים, אנחנו מוכנים לשאול שאלות שמעולם לא שאלנו את עצמנו, ושאלות הם מפתח לריפוי והיכרות חדשה עם עצמנו, כי כשאנחנו כנועים אנחנו משחררים אחיזה, מלחשוב שאנחנו יודעים הכל, וכשאנחנו לא יודעים דבר, נפתח חלון בתוכנו שמאפשר לנשמה שלנו

להראות לנו מי אנחנו באמת.

היום, הקשר שלי עם ג'ון מורכב מכל כך הרבה תחושות, פעם בשבוע אני מתעוררת כאילו בשוק מתוך חלום כל פעם מחדש שאני אמא בכלל ואלה החיים שלי, זה לא נתפס לי עדיין.

מצד שני, הקשר שלי עם ג'ון זה הקשר האנושי הכי טוב שהיה לי בחיי, ולא בגלל שאני אמא שלה אז השליטה אצלי, אין אצלי שום שליטה היום, ואני גם לא מנסה לשלוט בה או בשום דבר כשהבנתי כמה שזה לא מקיים אהבה, ההפך, אני נותנת לג'ון ללמד אותי.

הסיבה שזה הקשר הכי טוב שהיה לי בחיי היא בגלל שאני מרגישה שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני ממש מביאה את עצמי כמו שאני ללא התייפייפות, ללא פילטרים, בלי לרצות, בלי לפחד שלא יקבלו אותי, פשוט מביאה את עצמי ממש כמו שאני, והיא האדם הראשון שמקבלת ואוהבת אותי לא משנה מה,

לפניה לא היה לי חוויה כזאת מאף אדם. מגיל צעיר למדתי שעלי להתנהג באופנים מסוימים כדי שהחברה תקבל אותי, המשפחה תקבל אותי, הבני זוג ירצו אותי, לא הרגשתי שהיה לי מקום להביא את כולי, המקום היחיד שיכולתי להיות בו מי שאני ללא פילטרים זה רק בקרבת בעלי חיים, ולכן אני קרובה אליהם כ"כ עד היום. ככה למדתי כשגדלתי לשחק דמות, לא להביא את כל מי שאני, אלא למדתי להרגיש מה רוצים ממני ופשוט לשחק את זה, וככה הייתי בכל מערכת יחסים בחיי עד שהגיעה ג'ון.

זאת הפעם הראשונה שלי בחיי שאני מרשה לעצמי להביא את עצמי כפי שאני ושום דבר רע לא קורה,

לא צועקים עליי, לא עוזבים אותי, לא מרביצים לי, לא רוצים ממני שום דבר , לא שמים לי תנאים,

היא פשוט אוהבת אותי, בכל המצבים שלי, אפילו בימים שאני ממש חסרת סבלנות, ואפילו בימים שהייתי רעה אליה - היא אוהבת אותי. היא מלמדת אותי חמלה ברמות הכי עמוקות שלה ואי שיפוטיות שזה אחד החולשות הכי גדולות שלי, היא לימדה אותי שזה בסדר להיות אני, ולי חשוב שהיא תהיה מי שהיא, אני נותנת לה להראות לי מי היא, משתדלת מאוד שלא להעמיס עליה את מי שאני, אלא לתת לה לבחור מי היא רוצה להיות בעולם.

דרך הקבלה של ג'ון למדתי שהאחראיות היא שלי היא להביא את עצמי במלואי לעולם,

זה התפקיד שנועדו לקיים, וזה בסדר גמור אם אנשים ירצו לעזוב, זה לא שורט אותי יותר,

כי אני בטוחה במי שאני.

שיפוטיות - 35 שנה לקח לי להסכים להביא את עצמי לעולם, כי פחדתי שיישפטו אותי, גם את הבלוג הזה מאוד פחדתי לשחרר, כל פרק עשה לי חרדות בגוף שהזכירו לי את השורש השיפוטי שעוד אני מתמודדת איתו, לקח לי הרבה זמן להבין שכשאני מחזיקה מרחב בטוח לעצמי בתוכי, במחשבות שלי, בלב שלי, בעיניים שלי, אין דבר שיאמר עליי מבחוץ שיוכל לפגוע בי, הסיבה שכל חיי פחדתי מביקורת היא שהאמנתי לכל מה שאמרו עליי, חשבתי אותו דבר על עצמי.

היום אני יודעת מה האמת שלי , לכן אני לא מפחדת לשתף את הסיפור שלי, את האמת שלי ,

את הרגשות שלי, אין לי מה להסתיר יותר ואני לא מפחדת ממה שיגידו עליי, כי אני יודעת שכל אדם אומר את האמת שלו מתוך הפרשנות שלו, וזה בסדר, אני בחמלה גדולה.

התרופה הכי יעילה לשיפוטיות היא חמלה.

את כל זה ג'ון לימדה אותי.

לפני כמה ימים התעוררתי עם מסר שהגיע אליי, לפעמים אני מקבלת מסרים באנגלית, לא יודעת למה:

God gave me June so I could learn for the first time how it feels to be fully loved as I am. now I know and I will never minimize me for somebody's love.

"

דרוש ריפוי

בפרק הבא, הפרק האחרון "ריפוי שורשים" -

מה קרה בטיפול שעזר לי להתחיל את מסע הריפוי שלי?

האם הצלחתי להתגבר באמת על בן?

האם הצלחתי להתאהב מאז?

מה השתנה בחיי מאז?

מה למדתי מכל המסע הזה?

ואיך נראה הבן זוג העתידי שלי?

נתראה בפרק הבא.

תודה שקראתן, מוזמנות לכתוב לי מה חשבתן, מה הרגשתן במהלך הקריאה.

איתכן ביחד יד ביד במסע הריפוי,

אלה.