פרק 4 - בגידות ? - "!!!But we were on a break"

זמן קריאה בממוצע: 60 דקות. מומלץ לקרוא דרך מחשב. קריאה מהנה!

אני מבלה לי באונייה ענקית עם אמא שלי ואחותי, שותה שמפניות, ג'קוזי כל היום, המצב רוח שלי טוב, המרחק הפיזי מבן עשה לי נהדר למרות שעדיין המשכתי לחשוב עליו, אבל קצת ממקום אחר.

גם הפעם, בפרידה הזאת, המשכנו להסתמס כמעט כרגיל בצורה הדדית, מדי פעם אני יצרתי תקשורת,

מדיי פעם הוא, שלחתי לו וידאויים שלי ופילרטטנו על בסיס יומי בתקשורת שאינה מתפרשת לשני פנים.

מדיי יום או יומיים בדקתי לשלומו ומה עושה כי רציתי לוודא שאני עושה בסדר שאני ממשיכה לדבר איתו, תמיד קיבלתי את אותם תשובות מחשידות " אני עובד, אני גמור, אני עייף, אין לי בטריה", כששאלתי אותו אם הוא רוצה לשתף אותי במשהו חדש שקורה איתו - הוא ענה, "אין שום דבר חדש, פשוט עייף."

חשדתי קצת, מצד אחד כי שמתי לב שהוא מאוד רספונסיבי לכל מיני בחורות בפייסבוק (אלגוריתם של פייסבוק נתן לי לראות ראשונה כל תגובה, לייק ופעולה שהוא עשה כי הוא ידע שאני עוקבת איתנה שלו)

אבל, בחרתי לשים את כל החששות והדאגות שלי בצד בטיול הזה, האמנתי לבן, בחרתי להאמין לו מתוך רצון אמיתי לקשר שבו אני האמנתי - קשר כנה ואמיתי.

השתדלתי להיות מעט ככל שאני יכולה בטלפון, בחרתי לבטוח שהטיול והמרחק הזה יסדרו את כל מה שפגום בינינו, בין אם נחליט להיפרד כשאחזור או שנרגיש שמקומנו יחד. האמנתי שאין לו כבר שום סיבה להסתיר ממני משהו אחרי כל מה שעברנו, ובמיוחד כשאני במרחק של מאות אלפי קילומטרים ממנו,

"הדבר הכי קל שהוא יכול לעשות זה להיפרד ממני סופית עכשיו אם רק היה רוצה", ככה חשבתי לעצמי.

בן הוא בחור "של העולם הגדול", הוא מילדות במסעות בעולם במרבית מחייו, ירושה כזאת שהוא קיבל מדורות קודמים לטוב ולרע, כך הוא גדל במציאות שהקרקע שלו כל הזמן משתנה, זה מה שהוא יודע, זה נתן לו את מתנת ההתמצאות והנינוחות בכל מקום אשר יימצא בעולם.

אני לעומתו, הייתי מעט מאוד פעמים בחו"ל, יש לי התמצאות גאוגרפיית די גרועה, אני לא אוהבת טיסות ונסיעות וכל המאמץ שכרוך בזה, זה לא נוח לי, זה רועש לי, זה מיותר בעייני וזה הפחיד אותי להתרחק מהמקום המוכר שלי, אז ברגעים שבהם הרגשתי רחוקה מדיי בטיול הזה, בן היה שם בוואטספ בשבילי,

כמו המצפן שלי, ספגתי קצת מהרוגע שלו לא משנה באיזה אי טיילנו וכמה מקומות עבורנו בטיול הזה,

בן "חי בתוכי", אני חושבת עליו בכל מיני רגעים ביום שבהם אני רואה ומרגישה אותו בי, המענה שלו והתעניינות שלו בי חזרה מייצרת בי בטחון שאנחנו קשורים זו בזו מתוך רצון הדדי ולא מתוך פחדים,

גם כשאנחנו רחוקים פיזית אחד מהשנייה, בלב אנחנו כל הזמן יחד.

בני אדם נוצרים משני אנשים שמרכיבים אדם חדש.

כל הורה הוא "קצה אחד" שלנו ואנחנו נמצאים איפשהו באמצע "הענף".

אנחנו מורכבים חצי חצי משני היוצרים שלנו "שהרכיבו אותנו" דרך מי שהם, והחינוך שהאמינו שטוב עבורנו. השילוב הייחודי ביניהם מפתח "נוסחה חדשה" שקוראים לה "אני" (לצורך הדוגמה).

גם כל הורה מורכב משני אנשים שונים וככה נוצר ציור שזהה מאוד לשורשים של עץ או סינפסות (חיבורים) במוח שזהים מאוד במראה שלהם ולא סתם כך הדבר.

    אבא |__________________________<הנוסחה החדשה>____________________________| אמא

אבא שלי היה אדם פגוע, גדל עם הורים מאוד צרי מחשבה שלא איפשרו לנשמה שלו לגדול, זה היה דור אחר התודעה שלהם הייתה עסוקה רק בלשרוד, לא היה מקום לדבר על נשמה, על רגשות, על רצון הלב, או הגשמה. אבא שלי היה אדם דיכאוני מאוד, ציני מאוד, קריר, עצבני, אדם בודד מבפנים מאוד, תלותי מאוד מבחינה רגשית ומאוד מבולבל ולא מחובר למשפחה שלו כלל.

אמא שלי לעומתו היתה אדם שמח מטבעה, פראית, "חוצפנית כזאת", בעלת רגשות גדולים מוחצנים, לא שומרת רגשות בפנים, אומרת הכל בפרצוף, אישה של מגע, חברותית מאוד, וגם מאוד בודדה, מאוד זקוקה לאנשים סביבה, מאוד זקוקה למשפחה שלה למרות שעברה חיים מאוד לא קלים בילדותה בגלל ההורים שגדלה אליהם.

ואז אני יצאתי, (קודם יצאה אחותי אבל הבלוג הוא עליי אז היא לא חשובה לצורך השיחה כרגע :)

בטבעיות שלי, יותר התחברתי לצד של אבא שלי, יותר נמשכתי לשם, יותר הזדהתי איתו, יותר הבנתי אותו.

אני הייתי יותר פה -

    אבא |_________<אלה>___________________________________________| אמא

כל ילד יש לו נטיה טבעית להורה מסויים (לצד נקבי או זכרי) מתוך הזדהות לטבע שאיתו נולדנו.

אבא שלי היה בחיי עד שהייתי בת 9, ובגלל שעבד כפראמדיק, עברנו דירות לעיתים קרובות, אמא שלי פחות אהבה את זה.

הייתי ב4 בתי ספר שונים מכיתה א' עד ו' והמון שינויים גאוגרפים והסתגלות מחדש, לא הצלחתי לנהל חיי חברה בריאים בשום מקום, היה לי מאוד קשה להיקשר לילדים בכל פעם מחדש - למדתי קרירות מאבא שלי, והזדהתי איתו וכך גם התנהגתי בחיי כילדה.

אבא שלי התאבד כשהיה בן 37 , עד גיל 12 גרנו ברעננה עם אמא שלי, ומשם אמא שלי החליטה שלא עוברים יותר דירות היא רכשה בית ביישוב צורן ושם נשארנו (עד היום).

החיים עם אמא היו לי מאתגרים, היה לי קשה לאהוב אותה, היה לי קשה להתחבר אליה, להתנהגות שלה, היה לי קשה איתה בבית, מצד שני הייתי צריכה אותה כי לא היה לי אף אחד - למדתי תלות.

לא גדלתי בבית עני אבל מעולם לא היה לנו הרבה כסף , לא הכרתי כסף או מותרות מטורפות, היה לי כל מה שהייתי צריכה אבל תמיד חלמתי על עוד, חינוך כלכלי זה דבר שלא ידעתי שקיים בכלל, ראיתי את ההורים שלי עובדים קשה כל חיי והבנתי שככה זה בחיים, עובדים הרבה, ומסתדרים איכשהוא.

רוב שנות ההתבגרות שלי הייתי מסוגרת בחדר שלי לבדי מבחירה, ככה למדתי לאט לאט להתבונן מהצד.

בשנות העשרה שלי הייתי מיקס מאוד גרוע של אמא שלי ואבא שלי - עם כל התכונות הלא מועילות שהם סיגלו לעצמם - הייתי מאוד תגובתית לכל דבר, מאוד דרמטית, מאוד קרה, מאוד חוצפנית, מאוד אומרת הכל בפרצוף, מאוד פגועה, מאוד בודדה, מאוד צינית, מאוד עצבנית, מאוד ריקה, מאוד הישרדותית.

ככה הסתובבתי בעולם ולא הבנתי למה כל כך חרא לי בתוך עצמי.

לקח לי תהליך ארוך מאוד (שלא ייגמר לעולם לשמחתי,) שבו התחלתי לפרק את העץ המשפחתי שממנו הגעתי כדי להבין כל חלקה וחלקה שמקיימת את מי שאני היום.

התחלתי ללמוד את הוריי, ואת ההורים של הוריי, התחלתי לקשר קשרים בין כל פעולה שאני עושה למקום והאדם דרכו למדתי לפעול ככה, והתחלתי לשאול את עצמי, מי אני רוצה להיות?

האם אני רוצה להיות כמו הוריי?

האם יש לי מה לקחת מהם?

האם יש לי מה להשאיר אצלם שאינו מחמיא לי?

התחלתי לעצב את השורשים במוחי - החיבורים המוחיים השתנו לאט ובזהירות, בכל יום אני לומדת ומצליחה להתבונן במרכיב נוסף בתוכי שטרם הגיע למודעות שלי "ולשפץ" אותו.

מיניתי את עצמי ל"אלוהים" של עצמי כשאלוהים בתוכי מנחה אותי, הפכתי להיות ההורים החדשים שלי מבפנים, ותהליך השינוי החל, והוא נמשך עד היום, אני חיה בתוכי עם היכולת להתבונן בכל פעולה ומחשבה ולתקן אותה אם היא אינה תואמת את האלה שאני רוצה להיות בחיים שקיבלתי.

לא הגעתי הנה כדי להיות נתיב ישיר של הוריי, העולם ראוי להרבה יותר טוב מזה.

אני ראויה ליותר מזה.

תרגיל כנות לשינוי תודעה -

מה הם המתנות שקיבלת מהורייך?

מה הם הדברים אותם תרצי להשיל? הדברים המעכבים, הלא תומכים במימוש שלך, הפוצעים?

מה התכונות שהיית רוצה שיהיו לך וכרגע אין ? אולי ראית תכונות כאלה אצל אנשים שאת מעריכה ורוצה לעצמך איכויות כאלה בתוכך.

עשי רשימה של ירושה רגשית מאמא, וירושה רגשית מאבא,

ציירי מפה שבה שתוכלי לראות במפורש מה מרכיב אותך היום, מה מניע אותך בחייך? הטוב והפחות טוב.

האם אני מונעת מתוך בחירה לעבר הרצונות והמימוש שלי בכל פעולה שאני עושה ?

איפה החיכוכים שלך עם עצמך?

האם הירושות הרגשיות שהעבירו לי הוריי מפעילות אותי ביומיום ובבחירות שלי ואינני עומדת מאחוריהם?

אם את קוראת את הבלוג שלי, את כנראה מרגישה קריאה לשינוי - זה הזמן לקחת אחראיות.

אני קיבלתי כל כך הרבה ירושה רגשית שלילית מהוריי, מההורים של הוריי, ירושה ששלטה במערכות היחסים הזוגיות שהיו לי, ומעל לזה , שלטו בי.

חשבתי במשך שנים שזו מי שאני, אך זה לא היה נכון,

איפה שלא טוב לך עם עצמך - זה תמרור שלא את תקעת במפה שלך, חשוב לי שתביני את זה,

דיכאון, עצבות, חרדות, פחדים, וכל אלה, הם לא שלך, את יכולה להשיל את כל אלה ולכתוב אותך מחדש.

וגם אתה יכול.

אם אבא שלי היה יודע שכל העצב שבתוכו בכלל לא שייך לו, אולי הוא לא היה מתאבד.

בתור בני אדם, יש לנו יכולות להיות היוצרים של עצמנו - יש לנו יכולת להשתנות ולעצב את מי שאנחנו - למי שאנחנו רוצות להיות.

אנחנו לא חייבים להיות שלוחות של הורינו או של דורות קודמים שאינם פעלו מתוך אהבה אלא מתוך הישרדות, לא הייתה להם ברירה.

הם הקריבו מה שהיו צריכים, בזכותם היום לי יש ברירה.

אני מודה להם על ההקרבה, ומבינה אותם.

מבקשת סליחה מהם על כל הכאב והניתוק הרגשי שהיו חייבים לחוות בכדי לשרוד, ההקרבה שלהם אינה הייתה לשווא. אני כאן כהוכחה לזה.

מפעל חיי הוא היצירה של מי שאני, ואני רוצה ללמד אתכן שגם אתן יכולות ויכולים ליצור את האדם שאתם רוצות להיות, רוצות להעריך, אתן יכולות להיות עבורכן היום ההורים שמעולם לא היו לכם כשהייתן צריכות.

נשמו את זה רגע, זה הרבה אני יודעת.

זה אפשרי.

אין צורך להעביר מדור לדור יותר כאב.

אין צורך להעביר מדור לדור מה שלא מחמיא לבני אדם, מה שאינו מקיים אהבה בעולם.

אין צורך יותר לסבול, אפשר להפסיק את הסבל, את יכולה.

אני כאן להראות לך שזה אפשרי.

נהנתי וביליתי עם המשפחה שלי בטיול הזה למרות שהוא לא היה "סגנון ההנאה" האישי שלי,

אני פחות מוצאת את עצמי במותרות מטורפות, לא רואה בזה הנאה, בופה אינסופי וצרכנות מאסיבית עושות לי יותר עצוב מאשר שמח בלב, אף אדם אינו באמת צריך את זה.

מדיי בוקר היינו יורדות לאכול ארוחת בוקר, ומגיעות לבופה באורך עשרות מטרים ולא נראה שיש לו סוף, אנשים מאביסים מזון על מספר צלחות פר אדם מתוך תחושה שהם "בחופשה" אז זה הזמן "להתחרע",

כל כך הרבה מזון נזרק, מרבית הבופה הוא מן החי כמו שמרבית האנשים בעולם אוהבים לצרוך בכמויות, כמויות שלא ניתן לדמיין.

ליד דוכן הביצים של ארוחות הבוקר, היה תלוי חזיר שלם משופד ששרף לי את הלב כל בוקר והוציא לי את התיאבון, ואנשים עומדים בתאווה בתור לבייקון, כמה מעוות לב האדם שמראה כזה עושה למישהו חשק? האם כלב משופד היה מעורר תיאבון גם כן? למה חזיר שונה מכלב ?

בזבזנות, צרכנות מוגברת, ניתוק מהלב המרגיש, ואורח חיים פזרני הם לא בילוי בעייני היום,

לקח לי הרבה שנים ללמוד את זה על עצמי.

הרבה מאוד הרגלים שקורים היום באנושות הם אינם בחירה שלנו אלא העתקה ללא חשיבה שאליה גדלנו ללא מחשבה עצמאית וחקירה עצמאית האם היא טובה, סבירה, כיפית וגורמת לנו באמת לאושר?

האם כך באמת ההרגלים שלנו?

אני אוהבת לשאול את עצמי, איפה ההרגל הזה משרת אותי? והאם הוא מחובר לאהבה באמת?

אם זה לא מקיים אהבה בתוכי - אז את מה זה משרת ?

השאירו את ההרגלים שמעכבים אתכן בדור הקודם והתקדמו הלאה אל האני החדשה והטובה יותר בעזרת יצירת הרגלים שתומכים באדם שאת רוצה להיות ולהעריך.

זה היה טיול שובר שגרה עבורי לחוות עולם ותרבויות אחרות, זה היה זמן משפחתי מיוחד ביני לאמא שלי לאחותי, עם כל האתגר שדבר.

כל שלושה - ארבעה ימים הספינה עגנה באי אחר שבו טיילנו במשך יום או יומיים וחווינו חוויות לא רגילות, זה נתן לי פרספקטיבה גדולה יותר, הכרתי באיים שטיילנו בחורים חדשים וראיתי שבכל מקום שאני נמצאת בו יש לי הזדמנויות חדשות - זה הרגיע אותי במידה מסוימת, זה נתן לי להיזכר בערך שלי, ועדיין, כל הזמן המשכתי לחשוב ולהתגעגע לבן, אבל הפעם ממקום קצת שונה, ממקום בוטח יותר ביקום וגם קצת יותר בעצמי.

חגגתי יום הולדת 30 בספינה עם המשפחה שלי , ללא ציפיות גדולות ממנו, ואז הגיעה ההודעה שלו -

אני חושבת שזאת הייתה ההודעה הכי ארוכה שהוא אי פעם שלח לי, או אחת מהן.

התרגשתי מההשקעה שלו בכתיבה עבורי, מהמילים שבחר, לא ציפיתי להרבה יותר ממזל טוב

ועוד 4 -5 מילים.

ההודעה הזאת היא הייתה ההוכחה עבורי שהוא מחכה לי, או לפחות ככה הרגשתי וחשבתי שמשתמע מכך שכותבים הודעה כזאת.

חזרתי לארץ בטוחה במה שיש לי להציע בקשר הזה.

כשחזרתי לארץ הוא מיד הציע שאבוא אליו בהתלהבות נרגשת לפגוש אותי, הרגשתי שמשהו שונה באנרגיה בנינו, סירבתי כי רציתי זמן לעצמי, הרגשתי שאני במקום מחובר יותר לרצונות האישיים שלי והמרחק עזר לי להפריד בין הדחף הבלתי נשלט שדחף אותי תמיד להיות איתו לבין הרצון להיות קשובה לעצמי,

התחלתי להרחיב את יכולת הראייה שלי, הפעם רציתי לבדוק את סיכויי ההצלחה של הקשר הזה על אמת וממקום שלא מתחנן יותר, אלא ממקום שמבין שכל מה שיקרה הוא לטובתי.

לקחתי לי יום או יומיים להירגע עם עצמי מהטיול ואז נפגשנו.

זה לא יאומן כמה המרחק מאנשים מסוימים יש לו השפעה עלינו, זה כמו בן אדם שנגמל מסוכר אחרי שהיה מכור לממתקים כל חייו, הוא מחליט להוציא מהבית שלו כל דברי המתיקה שיש, אחרי חודש החיים נראים אחרת בלי סוכר, המוח עובד אחרת, המחשבה יותר צלולה, ואז פתאום הוא מגיע למקום ובו כל הממתקים שהוא הכי אוהב נמצאים מולו, מה יעשה עכשיו?

מצד אחד - הוא יודע שזה לא טוב לו, אבל מצד שני עולה בו דחף בלתי נשלט לאכול אותם,

במה הוא יבחר?

היקום תמיד ייבחן אותנו, מה אנחנו נבחר?

כי מה שנבחר לעצמנו הוא מה שנחשוב שמגיע לנו, וממנו נקבל הכי הרבה, כי ככה היקום עובד,

מה שמואר צומח, מכירות? מה שאנחנו נבחר להאיר ייצמח וייגדל יותר ויותר,

בין אם זה לטובתנו או לרעתנו.

כשנפגשנו, המוח שלי קיבל הצפה של אוקסיטוצין בכמויות אדירות, הרגשתי על ענן, התחבקנו והתכרבלנו וזהו, זה קורה, אמרתי לעצמי, אנחנו ביחד , צלחנו את זה, אין שום מצב שאם הייתה פה כוונה לפרידה הוא היה מתנהג איתי ככה, זה היה לי ברור, שנינו הרגשנו את זה, חזק מאי פעם.

זה היה ברור שבן מאוהב בי ורוצה רק אותי, הידיים שלו לא ירדו ממני, הוא לא להפסיק להגיד לי כמה שהוא התגעגע אלי ואוהב אותי באותו יום, הרגשתי בטוחה לחזור לקשר הזה, הגעתי אליו סקפטית והוא גרם לי להרגיש בטוחה, המילים והמעשים שלו גרמו לי להרגיש ככה, הגעתי סקפטית והוא הרגיע את כל החששות שלי, באותה מידה הוא יכל שלא.

שכבנו, איך שהוא נכנס אלי, הוא לחש לי באוזן " וואו התגעגעתי אלייך מה עשית את כל כך צרה",

המוח שלי התחיל להריץ הסבר למילים שהרגע שמעתי אבל אני משקיטה כל מחשבה כרגע, כי אני רוצה להתחבר ולהיות נוכחת עם בן ברגע הזה שלנו, אני רוצה ליישם את מה שלמדתי בזמן שהייתי רחוקה ממנו.

פתאום אני חשה בכאב חד כמו של סכין, כשאיבר מינו בתוכי הרגשתי כאב שמעולם לא היה לי קודם,

זה היה כואב שנעתקה לי הנשימה, אז עצרתי אותה ושתקתי כי הייתי מוצפת באהבה ולא מבינה למה זה מרגיש לי ככה בתוך הגוף כשבחוץ לכאורה הכל מושלם בינינו.

הגוף שלי ידע. הגוף יודע הכל, תקשיבו לגוף שלכן, זו השפה היחידה שיש לו לדבר איתנו, הגוף שלנו תמיד ידריך אותנו לריפוי אם ניתן לו. למזלי זה נגמר ממש מהר.

בן הרגיש מצונן ולא במיטבו אז יצאתי לקנות לימון וג'ינג'ר שאכין לו תה, לקחתי תיק בד שהיה בכניסה לדירה שלו והלכתי למכולת הקרובה, כשאני באה לשלם למוכר אני מכניסה את ידי אל התיק לקחת את הארנק שלי ואני חשה במשהו שלא אני שמתי בתיק, כפפות מנומרות קטנטנות בגודל של יד מאוד קטנה ביחס ליד לשלי, כמעט בגודל של ילדה, אבל אין סיכוי שילדה תבחר בהדפס המנומר הזה, אלה כפפות של אישה.

הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה.

נשמתי וביקשתי מעצמי להירגע, לא להניח הנחות להמשיך לסמוך על בן וכך עשיתי, זה לא אומר כלום, אמרתי לעצמי כל הדרך חזרה לדירתו.

חזרתי לדירה, הכנתי תה, ופשוט שאלתי אותו, "של מי הכפפות?"

הוא ענה "של ידידה שלי"

זה לא היה חשוד בעייני כי מאז ומתמיד היו סביבו ידידות ונשים, ולרוב לא הרגשתי מאוימת כשלא הייתה לי סיבה אמיתית, אבל משהו פה הרגיש לי מוזר בגוף, אז מתוך סקרנות ורצון לפתיחות ושקיפות, המשכתי לחקור אותו ולשאול, "מי זו? האם אני מכירה אותה? מה עשיתם ביחד? היא הייתה אצלך?"

-" היא סתם ידידה שלי, לקוחה, היא הגיעה לבר, אנחנו מכירים ממזמן פשוט לא שמרנו על קשר, הייתי אצלה, יש לה דירה ממש נחמדה והיא עוזבת אותה בקרוב וחשבתי שזה יהיה לך אחלה דירה לעבור אליה עם החתולים שלך, אני יודע ש4000 זה מעל לתקציב שלך, אז לכבוד היום הולדת שלך המתנה שלי היא לשלם את הפער בשכירות לשנה שלמה אם תרצי לעבור לדירה שלה, וגם אם ניפרד אין לך מה לדאוג אני מבטיח לשלם עבור שנה שלמה בכל מקרה, אם תירצי אני יכול להגיד לה שתבואי לראות את הדירה."

דגל אדום - ניסיון להסחת דעת דרך שליטה בכסף - מניפולציה רגשית קלאסית שלו בכדי להימנע מהאמת

( פעולה תת הכרתית כמובן).

הייתי מבולבלת, האינטואיציה שלי לא שקטה, אבל אני מתחננת בתוכי לא לעשות מזה עניין ולסמוך על בן ועל מה שהוא מספר לי. ניסיתי עוד קצת לדוג ממנו מידע אבל כל מה שקיבלתי זה רק "היא ידידה שלי" - רציתי להאמין לו, אבל עדיין לא הייתי שקטה בתוכי, גופי לא נתן לי להירגע, הלב שלי המשיך לדפוק.

הודיתי לו על הנדיבות המדהימה שלו אבל אין לי רצון במתנה שכזאת.

משהו באנרגיה השתנה בתוכי.

למחרת הייתה לו יום הולדת, קבעתי שאקח אותו לסרט.

סרטי מארבל זה אחד הבילויים שהיו האהובים עליי איתו, הוא הכיר לי אותם וממש אהבתי את הבילוי שלנו ביחד בכל פעם שהלכנו לראות סרט חדש שיצא, זה הרגיש לי כמו להיות בעולם פנטזיה מיוחד ואינטימי משלנו. לבשתי סוודר אדום חדש שקניתי בארה"ב בטיול, ובאתי לאסוף אותו כשיש בי קול לא רגוע פנימה שרוצה עוד מידע על הבחורה הזאת ושאלות שעולות מתוכי גם אם אני לא רוצה שיעלו, ניסיתי להתנהג כאילו הכל קול, ניסיתי כ"כ להתאפק ולשכנע את הקולות המעורערים שעלו בי שהם דרמטיים ללא סיבה,

"בן בחור חכם, הוא לא היה מוליך אותי שולל ככה, הוא יודע שלא, תהני מהזמן שלכם ביחד ומספיק עם הספקות," אמרתי לעצמי.

הגעתי לדירה שלו עם בלון ושוקולד, ונסענו לסרט.

כל הדרך לשם אני מנסה לסתום את הפה מלשאול אותו עוד שאלות ולבטא את החוסר שקט שלי איתו.

הצלחתי לסתום כל הדרך ואז רגע לפני שנכנסנו לסרט פשוט יצאה ממני השאלה שכבר עמדה לי בגרון, הגוף שלי לא יכל יותר להחזיק אותה.

" אני מרגישה לא רגועה, אז אני חייבת לשאול אותך , פשוט כדי להוריד את זה ממני,

היית עם מישהי כשאני הייתי בחו"ל?"

את התשובה שהייתה לו לא ציפיתי לשמוע.

-" זה לא זמן טוב עוד רגע צריך להיכנס לסרט אבל אם את מתעקשת לדעת עכשיו אז כן,

לא הייתי רק עם אחת, הייתי עם כמה".

הלב שלי נפל לרצפה

אורות מצוקה מאותתים בכל הגוף שלי "סכנה סכנה סכנה"

אני נכנסת למוד הישרדות בפריז מוחלט, גופי נהיה מקשה אחת

הראש שלי בלופ עם הווליום הכי גבוה שחוויתי בחיי אבל אני שותקת

"נדבר על זה אח"כ הסרט מתחיל, את רוצה לראות אותו או לא?" הוא אומר לי, ואני מנסה לבלוע את מבול השאלות שעולה לי, קפאתי במקום.

אנחנו נכנסים לסרט, מתיישבים.

בדרך כלל בכל פעם שנראה סרט ביחד נחזיק ידיים או נתלטף, אבל הפעם לא הייתי מסוגלת לגעת בו, ישבתי שם בוהה במסך במשך שעתיים, וכל מה שרציתי זה לדעת הכל.

הסרט היה 3 שעות, בשעה האחרונה של הסרט, התחלתי להבין שזו תהיה הפעם האחרונה שלי איתו בסרט אי פעם, פעם אחרונה שלי מבלה איתו בבילוי שכל כך אהבתי והיה כל כך ייחודי עבורי איתו.

שאלתי את עצמי, "אם זו הפעם האחרונה שלך איתו, לא היית רוצה לקבל ממנו את מה שהכי נהנת לקבל בכל הקשר הזה בפעם האחרונה?" רציתי להעניק לעצמי מחווה כלשהי, ציפיתי לבילוי הזה איתו ועכשיו לא רק שהוא נהרס, הוא יהיה חייב להימחק לתמיד.

התעליתי על הכעס, והקיפאון בי מעט נמס, הנחתי עליו את הראש כשדמעות יורדות מעייני ללא שליטה, הבנתי שזאת הפעם האחרונה שאוכל אי פעם להתקרב אליו, נאחזתי בדקות האחרונות כשישבנו בסרט להרגיש בפעם האחרונה את האהבה הזאת שמשום מה בטחתי בה כל כך, כעסתי עליו ועל עצמי כ"כ, אבל המשכתי לשים עליו את הראש ולנסות רק להתרפק על התחושה הזאת בפעם האחרונה.

בשניה שהסרט נגמר, כל הכעס שהחזקתי בשקט בפנים במשך 3 שעות בזמן הסרט התפרץ ממני באלימות.

התחלתי להתחרפן, לאבד שליטה, לקלל, לדבר באלימות

אי אפשר לתקשר בתוך הישרדות, זוכרות?

אני הייתי בלב ליבה של ההישרדות

אני בוכה ומבקשת ממנו לספר לי הכל

" למה אתה מספר לי את זה רק עכשיו?"

-"הנחתי שאת לא רוצה לדעת כי לא שאלת במפורש עד עכשיו אז לא סיפרתי לך" הוא עונה לי.

דגל. אדום. ענק. - אי לקיחת אחראיות, פחד מלקיחת אחראיות, פחד מהתמודדות, פחד מכנות, זריקת אחראיות על הנפגע - סימנים של נרקיסיזם.

הרגשתי נבגדת.

אם היינו בפרידה לכאורה, מה מונע מאדם לדבר אמת ?

אנשים שבוגדים מסתירים מידע מהאדם שהם אוהבים בכדי לא להתמודד עם הרגשות שלהם.

בתוכם, הם רוצים להגן על האדם שהם אוהבים לכאורה, ולכן מסתירים זאת מהם,

מה שהם לא מבינים הוא שההסתרה אינה מגנה על הנבגד,

אלא רק על הבוגד לזמן מה מלהתעמת עם מעשיו ורגשותיו.

הוא התחיל לשפוך הכל במילים שלו:

"הייתי עם X היא רק מצצה לי, וואי איך היא מוצצת טוב! היא הייתה אצלי פעם אחת.

שכבתי עם Y זה היה מעפן, אבל הייתי חרמן עליה כבר שנים, לקחתי אליה מונית לרחובות איזה ערב ושכבנו, היא חולת נפש הבחורה הזאת, היא צריכה טיפול.

שכבתי כמה פעמים עם Z בבר, סיפרתי לך שהיא באה לעבודה שלי נכון?, וכן, זיינתי אותה בשירותים, כמה פעמים, היא ביקשה את זה, היא נימפומנית מטורפת.

זיינתי עוד לקוחה ידידה שלי שהגיעה לעסק והיא שווה בטירוף, ישבה איתי לדרינק וזה התגלגל משם.

והתחלתי לצאת עם גברת כפפות, כמה פעמים, אני לא יודע בדיוק מה קורה בנינו אבל נחמד לי איתה, יש אחלה סקס, היא אוהבת סקס כל יום, כיף לנו ביחד יש אחלה חיבור, היא לגמרי בעניין שלי."

הוא מספר לי כאילו שאני אחת הידידות הרנדומליות שלו בניתוק מוחלט ממצבי, כאילו שהוא לא מזהה על פניי את הכאב שאני נמצאת בו.

הוא בהתגוננות והגנה על עצמו, מצדיק את מעשיו, אפילו גאה בעצמו במידה שהשיג את כל הבחורות האלה בזמן כזה קצר, אני מסתכלת עליו ואני לא מכירה אותו, לא מבינה מי זה הבחור הגס, האלים, המנותק, החרמן, החלש הזה שיושב לי באוטו וצורח עליי בחזרה עם אפס הבנה מה קורה לי בפנים ומה הוא עשה לי.

"איך התאהבתי באדם כזה? מה אני עושה פה? איך הגעתי לזה ?"

כל השבורות עם השבורים, אהובות שלי, זה לא יכול לקרות בדרך אחרת.

נשים עם ערך עצמי גבוה וחיבור למי שהן לא יימשכו אפילו לא ללילה אחד לבחורים שבורים בליבה שלהם, ואותו דבר הפוך.

בחורים ובחורות עם ערך עצמי נמוך וחוסר חיבור לכוח הפנימי שקיים בהם והיכרות בכלל עם מי שהם,

תמיד ולנצח נצחים יימשכו לבחורות\בחורים שבורות שהם רק מראה אחד לשניה.

עכשיו אני כבר על ההגה ואני מאבדת שליטה

נוסעת במהירות מוגזמת

בוכה וצורחת ומרביצה לו בו זמנית

אנחנו צורחים אחד על השנייה

אני מאשימה אותו והוא מאשים אותי בחזרה

שני משוגעים בכביש מהיר בלילה צורחים מתוך הישרדות אחד על השנייה.

כ"כ רציתי להוריד אותו באמצע הכביש מעצבים, לא ידעתי מה לעשות עם הכעס והכאב שהיו בלתי נסבלים.

(אמא שלי הייתה מורידה אותי באמצע דרכים כשהייתי מעצבנת אותה בתור ילדה)

איכשהוא, בסוף הצלחתי להוריד אותו בבית, והרוחות קצת נרגעו.

רציתי לחשוף את הכאב שהציף אותי ודיברנו כל הלילה עד חמש בבוקר, ניסיתי לסחוט מעצמי את כל הכאב שהיה בי מולו במחשבה שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לגרום לו להתעמת עם מה שעשה ואיך שזה גרם לי להרגיש.

הוא המשיך להתחבא מאחורי התירוץ שהוא לא סיפר לי כי

"לא שאלתי במפורש ולטענתו הוא לא סיפר כי לא רצה לפגוע בי או להרוס לי את הטיול כשהייתי בחו"ל"- כמה מתחשב.

הוא אמר שהוא גם ייפרד מגברת כפפות מנומרות בשבילי," את יותר חשובה לו ממנה, אין מה להשוות בין מה שאני מרגיש איתך" .

הרגשתי כל כך מושפלת ונעלבתי עד עמקי נשמתי,

זה מה שאני שווה?

האדם היחיד שמחליט כמה אנחנו שוות הוא אנחנו.

רק שרבות מאיתנו אינן יודעות בכלל את הערך שלהם, כי מעולם לא הראו להן אותו,

מעולם לא חשבו על זה אפילו, מה זה בכלל אומר הערך שלי?

ללמוד משהו חדש ואחר כשאנחנו חוות מחשבות שליליות על עצמנו כל הזמן שמפעילות אותנו ומוכרות לנו במשך עשרות שנים כבר על אוטומט זה תהליך קיצוני שאינו יכול להתרחש בבת אחת, שני הכלים שהכי עזרו לי בהתחלה להתמודד עם הטעויות בדרך "לסלילת הכביש החדש" במוחי שאני יוצרת בחיי הוא כלי ההתבוננות וכלי ההתבוננות בחמלה.

תביני שגם כשאת כבר על התהליך - "יהיו טעויות" - ככה נרגיש ונקרא להם, אבל הם למעשה עזרים בדרך לכביש שאנחנו בונות עבורנו, הכביש הזה חייב אותם כדי שנבין בדיוק אותנו.

היי בחמלה אל עצמך בתהליך, אחזי בידה של הילדה הפנימית שלך, את האמא החדשה שלה,

היא סומכת עלייך שתובילי אותה בחמלה אל עצמך החדשה, כמו שמגיע לכל ילד וילדה.

את האמא והאבא של עצמך עכשיו, ואת מרפאה את הילדה הזאת כדי שתוכלי להיות

האישה שאת רוצה להיות.

קפיצה לעבר, שנת 2014

קפיצה בזמן "לגלגול אחר שלי".

לפני שהכרתי את בן, נכנסתי למערכת יחסים עם גבר שהיה מבוגר ממני ב10 שנים, הייתי בת 25 בערך ,הכרתי אותו דרך לימודי המוסיקה שלמדתי אז, היה לו אולפן הקלטות ולי היה מעט מאוד בטחון עצמי,

הוא היה ממש נחמד והחמיא לי על איך שאני נראית, הייתי בחורה פגיעה ועדינה שאין לה מושג מה היא שווה. מפה לשם התחלנו להתכתב בפייסבוק ולאט לאט הכרנו לעומק ומשם יצאנו לדייט. הוא היה הגבר הכי טוב שהכרתי, רגיש, תמיד טוב לב, חבר ממש טוב, מאהב טוב,קשוב אליי תמיד, אבל הייתה בעיה אחת גדולה, לא נמשכתי אליו.

שפטתי את עצמי כל הקשר שאני לא נמשכת אליו ושאני רדודה, כי לוותר על בחור כזה בגלל שהוא לא יפה ויזואלית בעייני עיצבן אותי שאני כזאת שיטחית, " מי יאהב אותך ככה ויהיה טוב אלייך כמוהו? לא תמצאי יותר טוב מזה" אמרתי לעצמי, אז שמתי בצד את הנושא המשיכה וניסיתי בכל זאת.

הגוף שלנו יודע - משיכה היא שפה של הגוף והנפש, התנגדות תמיד תוביל לסבל.

יצאנו בערך שנתיים, אפילו עברתי לגור אצלו, גם בקשר איתו נפרדנו וחזרנו מספר פעמים רק שהפעם זו הייתה אני שנפרדתי ממנו כל פעם, זו הייתה אני שלא הייתי החלטית לגביו.

לקראת סוף הקשר שלנו באחת הפרידות הוא כבר המשיך הלאה, הכיר מישהי אחרת בגילו שרוצה זוגיות ומשפחה כמוהו, אני בכלל לא רציתי כאלה דברים, זה היה כל כך רחוק ממני, הוא נכנס איתה לקשר ואז פתאום אחרי חודשים-שלושה שהם ביחד קיבלתי "פלפה", והחלטתי שאני כן רוצה אותו עכשיו,

הוא נפרד ממנה וחזר אליי, זה היה ניבזי ודוחה מצידי, קינאתי בה ושיכנעתי את עצמי שהפעם המשיכה שלי עליו תתקיים - בפועל המשיכה לא התעוררה ואחרי חודש וחצי בערך הבנתי שעשיתי טעות ונפרדתי ממנו סופית, ואם זה לא מספיק אז לקינוח,כשנפרדתי ממנו, הכרתי במקרה בחור, גם מתחום המוסיקה, ופתאום, לראשונה בחיי הרגשתי את כל הגוף שלי מתעורר ממנו, בחיים לא הגבתי ככה לאף בחור.

היה לנו קשר מיני סוחף שלא היה לי טרם כמוהו, חוויה חייתית מינית נטו שעד היום אני לא יודעת להסביר למה דווקא איתו, לא היו לי רגשות כלפיו ולא ראיתי אותו כבן זוג שלי, פשוט משהו בפיזיות שלו הטריף לי את הגוף והתמסרתי לזה, היה לי את הסקס הראשון הכי פיזי נעים שחוויתי בחיי איתו, אבל,

זה לא היה לי כמובן מספיק, אחרי שלושה שבועות השתעממתי (סקס לבדו לא מחזיק מערכת יחסית לאורך זמן, לא משנה כמה הוא טוב), קניתי לו מארז של דונאטים לניחום ונפרדתי ממנו, הרגשתי שלמדתי מה שהייתי צריכה ממנו, יש בי מיניות, היא קיימת בי.

אם כל חיי בני הזוג שלי התלוננו שהמיניות שלי ירודה - נמוכה, והתחלתי להאמין שאני כנראה פשוט "לא בחורה מינית", וואלה אני לא כזה בטירוף על לעשות סקס, לא מבינה מה הקטע, זה אוברייטד בעייני,

אבל עם אדון דונאטס, "החיה המינית" שבי התעוררה, בחיים לא הרגשתי את הפות שלי כל כך ערה, זה נתן לי גושפנקא שאין בי שום בעיה, הבעיה היא הסביבה שאותה אני בוחרת לי, אולי אני בוחרת לי מראש בני זוג שבהם יהיה לי אתגר מיני, אולי ירשתי זאת בתת מודע שלי, זה מסע שאצטרך לגלות, החדשות המרעישות הן, אני יכולה להנות עם הגוף שלי כשהדבר הוא נכון עבורי.

האקס שלי דאז גילה על זה ונפגע קשות, ולא היה לי מה לעשות בנושא, הייתי באמת מגעילה אליו, לא הגיע לו הדרך שבה התנהגתי, אבל אתן יודעות מה? הוא הסכים לקבל אותי בכל זאת, וזה ביטוי של הערך שלו.

זה דבר אחד להאמין באהבה, ודבר שני לתת לאנשים בתוך מערכות יחסים להכאיב לנו ולדרוך עלינו שוב ושוב - זה מוכיח רק דבר אחד - מה שאני מסכימה לקבל - זה מה שאני מאמינה שמגיע לי.

אז מה אני באה להגיד ?

הגלגל תמיד מסתובב בחזרה. והנה עכשיו הגלגל הסתובב עליי, אני לא קדושה ולא פחות אחראית במה שקרה. אנחנו נחווה שיעורים עם סף כאב גבוה יותר ויותר עד שנלמד את ה-שיעור החשוב שמבקש שנבחין בו. כאב הוא שפה - הוא הנחיה - "את על המסלול הלא נכון".

שיעור שאוחז בתוכו חוכמה עתיקה על גוף-נפש-נשמה-מיינד ותודעה. אני יודעת שדרך השיעור הזה והתובנות שלמדתי, אני מרפאה את חיי, את גופי, את נשמתי, ואין לי שום ספק שזה יביא לי גם את הזוגיות המרפאה ביותר שתתאים לי. היום אני כבר יכולה להרגיש אותה באופק, אני חשה בתוכי,

היא מחכה שאסיים את השיעור, אין לי לחץ או ציפייה בזמן מתי היא תגיע, זה גם לא מעניין,

היא תהיה החותמת לדרך שעברתי.

היא לא תהיה הפרס, היא תהיה ציון לדרך המפותלת שעברתי ותכיל בתוכה עוד שיעורים של צמיחה והתפתחות ובחירה בעצמי, כי זה כל הסיפור, לבחור ב Naked heART שלנו.

לכן אני כאן, כותבת ומשתפת אתכן בכל מה שגיליתי במהלך המסע הזה, משכתבת את הכאב שלי מחדש, לוקחת אחראיות על מי שאני היום במילים מגובות במעשים.

המחשבות שלי, הרצונות שלי והמעשים שלי מתאחדים לדרך אחת.

הללויה - זה ריפוי ללב.

"הקרשנדו"

בחזרה לבן ואלה בדירה שלו -

הסתכלתי עליו, ושאלתי את עצמי, מה עכשיו? איך אפשר לסלוח לכזה דבר? איך אני משקמת את האמון בו? האם יש לי למה ? מה אני אוהבת בכלל באדם שכ"כ לא בטוח לי איתו, והוא ממשיך להראות לי זאת פעם אחר פעם אחר פעם? מה לא בסדר בי שאני ממשיכה לרצות אותו? זה היה חתיכת לילה כואב ודרמטי.

היה לי ברור שאני חייבת עכשיו לוותר עליו, שזה הQ שלי להפסיק את הרעל והכאב הזה, לא רוצה בן זוג כזה, הבנתי את זה בראש, אבל הלב רק רצה ממנו חיבוק וסליחה והבטחה שהוא מתחרט ומצטער ובחיים לא יעשה את זה שוב.

הוא ביקש סליחה שפגע בי ובכה איתי

אבל גם הצדיק את המעשים שלו,

הצדיק שלא סיפר לי בזמן,

הצדיק את הצרכים שלו על פני החוסר כנות שלו מולי.

הייתי בסערה גדולה, בזמנו היו לי בתיק תמיד כדורי הרגעה (כי הייתי בחורה לא רגועה) אז לקחתי שניים. הסתכלתי עליו במבט אחרון עם עיניים כבדות מדמעות, וגוף עייף מלבכות והקול הזה שבתוכי שואל אותי בשקט בשקט,

"ככה נראה האדם שאת רוצה לחיות איתו? האם זה מה שמגיע לך ?"

הלכתי, רגע לפני הוא עצר אותי וביקש חיבוק, לא יכולתי, כשהלב שלי רחוק הגוף רחוק עוד יותר.

נפרדתי ממנו בלילה הזה בלית ברירה, הלב לא רצה להתרחק ממנו אבל הבנתי שאני מוכרחה.

מרוסקת לחלוטין, שבורת אמונה, ומלאה בהורמונים שהטריפו אותי מבלי לדעת מה אני הולכת לגלות בקרוב נסעתי לכמה ימים לאמא שלי להתאבל.

בחרתי לסיים את הפרידה בכאב אבל כבוד לאהבה העצומה שחלקנו, כתבתי לו הודעה מאוד ארוכה ומאוד חשופה ופגיעה ובחרתי לשתף אותה גם כאן, במרחב הקדוש שיצרתי עבור ביטוי הלב שלי.

שימו פליי, שימו ווליום , לחוויה יותר עשירה - אחד השירים היפים שליוו את חיי בתקופה.

My mind

לא היה לי תיאבון במשך ימים לא הצלחתי לאכול, לא יצאתי מהמיטה, התקפי בכי היו פוקדים אותי בכל שעות היום ללא שליטה, לא משנה איפה הייתי, הייתי שבר כלי.

בימים הראשונים טבעתי בתוך הטלפון שאני מתייסרת על כל הודעה טובה ששלח לי אי פעם, התחלתי לפתח אובססיה גם על כל בחורה שסיפר לי שהיה איתה, עקבתי במפורט אחרי כל אחת ואחת מהן.

לא עבר הרבה זמן והוא כבר התחיל לעלות תמונות שלו עם אחרות למדיה, רציתי להרוג אותו ביחד איתן, אבל אז, נכנסה למוחי מחשבה שאם אהרוג אותם - אשב בכלא - הוא לא שווה שאשב כל חיי בכלא,

הוא לא שווה שאשב יום אחד בכלא, ואז הבנתי, שהפעם כדי לשחרר באמת עליי לכבד את עצמי ולנתק אותו אחת ולתמיד מחיי, אותו וכל מה שקשור אליו, כל מה שמכאיב לי.

אנשים עם דפוסי התקשרות לא בטוחה, היקשרות והיאחזות במערכות יחסים -

אנשים שחוו משהו במהלך המוקדם של חייהם או שקיבלו בהעברה בין דורית התקשרות לא בטוחה משני האנשים שאחראים ליצירה שלהם - אמא ואבא.

כולנו מורכבים מצד נקבי וצד זכרי - ככה נוצרנו, כשאנחנו חווים חוסר בטחון ו\ או חוסר אהבה מצידם, אנחנו חווים פגיעה וחוסר איזון בין הזכרי והנקבי שלנו שמייצרת דפוסי היקשרות פצועים.

מחקרים היום מוכיחים שסוג התקשרות שלנו משפיע על בחירת בני הזוג בחיינו, כלומר, אם חווינו התקשרות לא בטוחה במהלך המוקדם של חיינו מהורינו ניאחז ונחפש בבגרותנו בסוג הזה מתוך הצורך הלא מודע לשחזר רגשות מוכרים שהקשרים המוחים במוח כבר נסללו עבורנו בילדותינו ולכן נרגיש דחף לשחזור שלהם, מה שיכול לאפשר לנו גם בהמשך לרפא אותם אם נוכל להתבונן בהם מבלי הזדהות.

דפוס התקשרות בטוחה - אנשים בוגרים שגדלו בסביבה בטוחה, עם תחושה שהם אהובים ובטוחים לא משנה מה, ולכן הם בטבעיות יודעים לייצר מערכות יחסים בריאות וטובות לאורך זמן שתואמות את רצונם.

דפוס התקשרות חרד - דפוס התקשרות לא בטוחה בסגנון חרדתי ( זאת הייתה אני) מתאפיין באכילת סרטים, שיחזור משפטים באובססיביות בראש, קושי להיפרד להתנתק מאנשים, גם כשהם אינם מתאימים לנו, חרדת נטישה לצד קושי וספקות בתוך תחושת הנאהבות בקשר.

דפוס התקשרות נמנע - דפוס התקשרות לא בטוח בסגנון נמנע (זה בן) מתאפיין בניתוק בין מיניות ללב, קושי להתאהב, לקוב יהיה להם קל מאוד להתנתק \ להיפרד ולהמשיך מיד הלאה, חוששים מדחייה ולכן נמנעים הרבה פעמים בחשיפת ליבם.

דפוס היקשרות חרד נמנע (או בשמה האחר התקשרות לא מאורגנת) - שני הדפוסים בערבוב בגדול.

****אנחנו רוצות לשאוף לתקן את סוג ההתקשרות שלנו ולייצר התקשרות בטוחה בתוכנו עם עצמנו ומשם זה רק טבעי שזה יבוא לידיי ביטוי במערכות יחסים.

המוח שלנו ידע לזהות "מרחוק" בני זוג פוטנציאליים שפגועים גם הם בדרך כזו או אחרת בדפוסי ההתקשרות שלהם וכך נבטיח לעצמנו, שיחזור של חווית הילדות שלנו במערכות יחסים.

עד שנבין שאנו מובלים בידיי דרכים שלא אנו יצרנו, הגיע הזמן ליצור קשרים מוחיים בריאים מחדש.

עבורי הדפוס הזה בין היתר (התקשרות חרדה), הקשה מאוד על היכולת שלי להיפרד מאנשים בחיי - נאחזתי חזק כדי לא להיעזב וזה גרם לי לסבל רב, מתנגדת בתוקף לפרידות - לא יודעת להיפרד, לשחרר ולהמשיך קדימה.

זה יכול להתבטא גם בצד השני הקיצוני - למחוק אנשים מהחיים בלי להרגיש דבר ולעבור הלאה בניתוק מוחלט לאנשים. ככה או ככה מדובר בחוסר איזון רגשי שמושפע מהמוח.

דומה מושך דומה, זוכרות?

הוספתי עבורך 3 מדיטציות מודרכות עם אפירמציות (באנגלית) לאהבה עצמית למי שסובל.ת מדפוסי התקשרות לא בטוחה וחרדתית. אלה מדיטציות שמאוד עזרו ועוזרות לי, שכבי בנחת והקשיבי להן לפני השינה או על הבוקר כדי למקסם את השינוי המוחי שאת רוצה לייצר עבורך.

Click Me

Click Me

Click Me

הבנתי שאני בהתנגדות לפרידה וזה גורם לי לסבל רב יותר, עליי להרפות כמו שעושים עם אדם שנפטר

וכאן כבר יש לי ניסיון מוצלח יותר.

שלב ראשון הוא לאפשר לעצמי להרגיש, להיות כואבת, פגיעה, לאפשר התפרקות לצורך הרכבה מחדש.

נתתי מקום לכאב לצאת, לא התנגדתי יותר וזה עזר, אפשרתי לחברים קרובים להקיף אותי באהבתם וקצת להניח את המחשבות בחברה טובה, החלטתי הפעם להיות חדורת מטרה למחוק אותו מחיי לחלוטין ולעשות כל מה שתומך בי בהחלטה הזאת, זכרתי את יעלי שלימדה אותי למצוא איזון בתוך חוסר איזון, לבחור בבטחון במודע מתוך תחושת חוסר בטחון, זה בבחירה שלי. התחלתי לפעול על מנת להחזיר את הבטחון שלי.

כבר הבנתי שמרחק מאוד עוזר בפרידות (רחוק מהעין - רחוק מהלב, זה לא קלישאה זה נכון) אז מחקתי אותו מכל רשת חברתית שהיינו חברים בה, מחקתי את כל החברים והחברות שלו, או כל אדם שהזכיר לי אותו באיזהשהוא אופן כדי שלא אתפתה לחפש מה הוא עושה או עם מי הוא יוצא.

מחקתי את מספר הטלפון שלו למרות זכרתי אותו בעל פה, לא רציתי זכר אליו בחיי, מחקתי את כל התמונות שלנו ביחד, והעפתי כל מתנה שאי פעם קיבלתי ממנו או שהזכירה לי אותו, או שארזתי אותם במקום רחוק שלא אוכל להגיע אליו.

זה היה גמילה קשה כ"כ, לכן יצרתי למי שזקוקה מדריך בעל 10 כלים לפרידה בדרך הנכונה ביותר למי שסובלת מדפוסי התקשרות לא בטוחה ואין לי ספק שזה יעזור לך כמו שזה עזר לי.

שימי פליי ותעברי למדריך -

symptom of life

המדריך השלם לפרידה והתאבלות מאהבה ממכרת:

1. שחררי את כל הכאב. פגיעות היא עוצמה - תבכי, תכתבי, תשירי, תצרחי לכרית, תני לכאב להתבטא ולצאת מהגוף שלך.

2. תאפשרי לעצמך להיות בסביבה בטוחה, ליד חברות בטוחות שיכולות לתמוך בלב הפצוע שלך ברגעים האלה, ללא צורך לרכל או להרעיל אותך, פשוט להיות איתך בחמלה וריפוי.

3. מחקי אותו אם זה עוזר לך. - כדי להתעסק בעתיד עלינו לוותר על העבר אחת ולתמיד. מחקי כל זכר שלו מכל מקום בו את חושבת עליו, לפעמים הניתוק הוא כל כך חשוב כדי להמשיך הלאה, אני יודעת שעבורי כך זה היה. לקח לי זמן ארוך להתבונן בתמונות שלנו, שימי כל זכרון בתיקייה נעולה או במדף גבוה אם את לא רוצה לזרוק, חשוב שתנקי את המרחב שלך ממנו.

4. קחי עזרה ! זאת עוצמה לקחת עזרה מקצועית, לא הכל אפשר לבד. את שווה כל שקל שתשקיעי בללמוד את עצמך ובחיים החדשים שמחכים לך שם!.

5. זכרי שהקשר הזה והכאב הזה נועדו כדי לייצר בך התפתחות וגדילה אל עבר האישה שאת רוצה להיות, הסתכלי על כל חוויה כאל עוד שיעור בדרך לאישה המדהימה, האלוהית שאת הופכת להיות, היא מחכה לך שתגלי אותה בתוכך ותפעלי כאחת כזו.

6. עזרים חיצוניים כמו ריבאונד, סקס עם אחרים, אלכוהול, וויד או אוכל הם רק סממנים שמבטאים את דרך האי התמודדות שלך בחייך. בחרי להיות בגרסת ה Naked heart שלך ולא להתחבא מאחורי "משככי כאבים" זמניים שבהמשך רק יכאיבו לך יותר, בטחי בלב שלך שיוביל אותך אל עצמך ושם הריפוי שלך מתרחש תמיד.

7. הרשי לעצמך להכיר את עצמך מחדש! תודי לפרטנר הזה שהגיח לחייך ללמד אותך שיעור עוצמתי על עצמך ותביני שזה היה תפקידו, הוא לא אשם, וגם את לא, היקום דוחף אותך להתפתחות כל הזמן, השאלה איך תפרשי זאת? "עשו לי שתו לי" או "מה אפשר ללמוד מזה?"

8. תרגישי בלב את הוכרת התודה שזכית לחוות אהבה וכאב דרכו, הגרסה החדשה שלך רק מחכה לך שתלמדי ותגיעי אליה ותחווי דרכה את החיים מנקודת מבט בריאה עבורך.

9. זכרי שאהבה עצמית בריאה משנה את הטעם בגברים, אז תתכונני להכיר גברים מזן חדש ומרפא שתואמים את מי שאת היום - הם יהוו הוכחה לשינוי שחל בך.

10. השתמשי בכלים מרפאים ברמה יומיומית שיעזרו לך לצוף בגלי הרגש המטלטלים שעולים, מדיטציות, מנטרות תומכות, ותנועה יומית יפקסו אותך ויעזרו לך להתמודד ולהחלים אל עבר העתיד במקום לבחור להישאר במיטה יותר מיומיים שלושה, וליפול לגלילה אינסופית ממכרת ברשתות החברתיות שרק ישאירו אותך תקועה במקום ובמחשבות שלך עליו לעוד הרבה. בונוס - ככל שתרבי להשתמש בכל חושייך (הפנימיים והחיצוניים ) לרפא את עצמך - לגלות את עצמך מחדש - השינוי בך יהיה גדול יותר - מה את רואה ? מה את מריחה? מה את אוכלת\שותה? מה את מקשיבה? מה את מרגישה ? במה את נוגעת? לאיזה מימד את מתחברת ? מוסיקה מרפאה, כתיבה, מזון ושתייה מזינים, ריחות טבעיים, קרקוע, שמש, תנועה, יצירה, השתמשי בכל חושייך לריפוי וגילוי מחדש.

עברו שבועיים בערך והבחנתי שלא קיבלתי ווסת מאז שחזרתי מחו"ל.

הפעם האחרונה שחשבתי שהייתי בווסת הייתה על האונייה, דיממתי ממש בקטנה וחשבתי שזה הווסת שלי, היא הייתה לא מאוזנת מכל מה שאני עוברת ומהטיסות והכל, חשבתי לעצמי שזה טבעי, בתור אחת שסובלת מאנדומטריוזיס, הסייקל שלי לא תמיד היה מדוייק, לא עשיתי מזה סיפור.

פתאום החזה שלי התחיל ממש לכאוב לי כמו לפני ווסת אבל פי חמש, שיתפתי את הבוסית שלי בחנות הבגדים שעבדתי בה שכואב לי הציצים ברמות, היא ישר המליצה לי לקנות בדיקת הריון (כי ככה גם היא גילתה שהיא בהריון בטעות), וזה נורא הצחיק אותי כי מה קשור, ומה הסיכוי שזה יקרה לי עכשיו,

"אלוהים לא יעשה לי את זה" חשבתי לעצמי.. "אבל מה אם כן?"

קניתי בדיקה אחת בכל זאת למרות שהייתי בטוחה שזה יצא שלילי, הלכתי הביתה, קראתי את ההוראות - "להשתין על המקל ולחכות בין 3 ל5 דקות, אם מופיעים שני פסים יש הריון, פס אחד תשובה שלילית"

ברגע שטיפה אחת של שתן נגעה במקל בדיקת הריון, מיד הופיעו שני פסים, לא שלוש דקות ולא חמש, באותו רגע זה קרה, אני עומדת לאבד הכרה, ומסבירה לעצמי שהבדיקה לא תקינה, יורדת לסופר הקרוב לקנות עוד בדיקות, אחת מהן היא בדיקה שבודקת כמה שבועות את בהריון.

שוב אני משתינה על המקל ובזה אחר זה מתמלאים 2 פסים, שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, אני מגלה שאני בהריון חמישה או שישה שבועות כבר.

אני מתפרקת לאלוהים שיסביר לי מה זאת הבדיחה הלא מצחיקה הזאת, ושוקלת להתאבד במקביל.

פרק 5 - כל השבורים עם השבורות

בפרק הבא - "כל השבורות עם השבורים" מה קורה לבן כשאלה מגלה לו על ההריון?

על הפלות, על דחייה, על סקס כפיצוי נפש פצועה , ומתי שינוי באמת מתרחש בחיינו?

תודה שקראתן 3>

מוזמנות לכתוב לי דרך האתר או באינסטגרם כל דבר שתרצו.

*כל הזכויות שמורות לכותבת הבלוג.

#התקשרותלאבטוחה #היקשרותחרדתית #היאחזות

#בגידות #הקשרביןילדותלזוגיות