הדברים מסתבכים - הבדל בין אהבה, שליטה ופחד - פרק 3 חלק א'

(זמן קריאה בממוצע: 60 דקות. מומלץ לקרוא דרך מחשב. קריאה נעימה !)

-המשך של פרק ראשון-

ניסיתי להסביר לו מה קרה לי שהתנהגתי ככה, הרגשתי הרבה אשמה והבנתי אותו שנמאס לו מהמצבי רוח הקיצוניים שלי, באמת הבנתי אותו,

"למה למישהו להיכנס לקשר עם בחורה עם כל כך הרבה תסביכים כמוני? בשביל מה לו חיים קשים כאלה?"

חשבתי לעצמי.

הוא לא הבין אותי בכלל והאמת שגם אני לא הבנתי מה בדיוק קורה לי איתו.

לא הצלחתי לשלוט בכל הכאב שמתעורר לי מולו שוב ושוב, ולא הבנתי למה, אז רק נותר לי

לכבד את הפרידה הזאת ולמרות שכל דקה הייתה לי קשה כאילו איבדתי רסיס מהנשמה שלי,

נשמע דרמתי אבל זה הרגיש.

כיבדתי את הבחירה שלו מתוך הבנה שזה כנראה לטובתו, ורציתי את טובתו, אהבתי אותו.

הבטחתי לעצמי שלא אצור איתו קשר.

יומיים אחרי הוא שיתף שיר בפייסבוק שישר הפעיל אותי.

להשלמת החוויה הוספתי את השיר המדובר בלחיצה, ממליצה להקשיב על רקע קריאת הבלוג.

Click Me

לא יכולתי לעצור את עצמי, שמעתי את השיר בלופ כשאני מקשיבה לכל מילה, הגבתי ישר, עשיתי לו לב,

הוא ענה לי חזרה,

התחלנו להתכתב ובאותו שבוע חזרנו.

התחושה שלנו כשהיינו מתאחדים כל פעם אחרי פרידה זו תחושה שלא ניתן להסביר במילים, תחושה מוחלטת של אהבה עמוקה, אהבה אינסופית, הרגשתי שכל התאים שלי בגוף מתעוררים כשהוא מחבק אותי, הנשמות שלנו נקשרו זו בזו באהבה אמיתית, אין לי בזה ספק.

אנחנו מתאהבים בנשמה של בני אדם - זה אמיתי - אהבה שהתעוררה בנו היא אמיתית, היא שיקוף של האמת הפנימית שלנו שהיא לאהוב, בין אם זה מתוך טראומה ובין אם זה מתוך אהבה מודעת - שתיהן רוצות להוביל אותנו לתהליך של צמיחה - למה ? כי רק בתוך צמיחה אנחנו יכולים להקשיב ולחבור לנשמה שלנו באמת ולמסרים שבאנו לתת דרך הגוף הזה בעולם הזה.

הרי מה כל דבר שנעשה בחיים שלנו בסופו של דבר רוצה מאיתנו במהות שלו? גם אם אנחנו מכורים לסיגריות או פורנו - כל התמכרות רעה וכל פעולה שאנו עושים היא כדי לחוות אהבה, להרגיש לכמה רגעים, כמה שעות את נחת האהבה, למה אנשים מתחתנים? מביאים ילדים? או טסים בעולם בחיפוש אחרי משהו?

אנחנו מופעלים בכדי לחוות אהבה, היא המנוע שלנו, והחיים האלה הם כאילו משחק כזה בו אנו מנסים "להשיג" כמה שיותר מטבעות" במשחק של החיים בפעולות שנעשה כדי לחוות יותר אהבה.

זה כל מה שאנשים רוצים במהות שלהם, כי כשאנחנו מחוברים למנוע שלנו, לאהבה, לא חסר לנו שם דבר, אנחנו שלמות. מצליחות להרגיש את זה ?

אז נכון, כשאנשים נופלים לדברים שאינם במהות של אהבה מתוך בלבול וחוסר חיבור לאמת הפנימית שלהם - זה יוביל לסבל כך או כך, כמה זמן שזה ייקח - והסבל מה תפקידו ?

להעיר אותנו כדי להתחבר לאהבה. זה כל הסיפור כאן !.

אנחנו פועלים כך כי כולנו עשויים מאינטליגנציית האהבה, היא מקור הבריאה שלנו, האלוהים אם תרצו לקרוא לזה, והיא תמיד עומדת מאחורי כל פעולה, רצון, כאב, פתרון, היא אם כל התשובות לשאלות.

זה עמוק, ועוד אדבר על אינטליגנציית האהבה בהמשך. אני אוכיח לכל המהוססים שהיא קיימת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

 מה שלא אמיתי זה הגוף ההישרדותי שלנו שמתעורר בקשר מתוך הרגלים קודמים והתניות של שנים שיוצרים הפרדה והם קוטלי אהבה.

אלה החלקים שבנו שמתעוררים בנו, שגדלנו להאמין להם שהם אנחנו.

הם מנתקים אותנו מלחוות אהבה ממשית. בתוך הישרדות יש רצון לאהבה, אבל הפעולות שנעשה כדי להשיג אותה יהיו רעילות כי אנחנו בין אם במודע או לא במודע נמצאים במצב הישרדותי,

לכן אנשים נמשכים לסמים, אלכוהול, מסכים, וכו'

כל אלה מנגנוני בריחה מחוסר יכולת להיות נוכחים בפנים - אלה אנשים שאין בהם שקט,

איפה אהבה נמצאת ? רק פנימה, רק בשלווה, בשקט שלנו בפנים.

איפה הישרדות נמצאת? איפה רועש? תמיד בחוץ, המחשבות רצות על עתיד ועבר, אף פעם לא נוכחת ברגע.

אי אפשר לקיים אהבה כשנמצאים במצב הישרדותי.

אהבה היחידה שמתקיימת במצב כזה היא "אהבה אגואיסטית"

והיא מקיימת פעולות מנוגדות לפעולות שהיינו עושים במצב של חיבור פנימה לאמת הפנימית שלנו, למקור הריפוי שאיתו הגענו לכאן.

אהבה אמיתית היא מחברת.

אהבה אגואיסטית מנתקת.

עכשיו תשאלו את עצמכן, איזה הרגל אתן אוחזות בו בחייכן שמקיים בכן חיבור?

ואיזה הרגל אתן אוחזות בו בחיים שמקיים בכן ניתוק ?

בדרך כלל ההרגלים שמנתקים אותנו מעצמנו הם חלק מהאוטומט שלנו, ז"א שכמעט ולא נשים לב שהם חלק בלתי נפרד מחיינו, אם מישהו יבקר אותנו עליהם - נמצא את עצמנו בהתגוננות או הודפות או אפילו מתרגזות ושם זה הסימנים שלנו להתבוננות פנימה.

ככל שננקה את עצמנו מהרגלים שמנתקים אותנו מעצמנו - נוכל להתחבר אל אינטליגנציית האהבה שקיימת בנו ולהרגיש שלמות.

דצמבר 2017

אנחנו כמעט שלושה חודשים לא פשוטים וגם סוערים ביחד לטוב ולרע,

עברנו בשלושה חודשים כל כך הרבה !

הגיע חודש דצמבר, שזה חודש הימי הולדת של שנינו.

אני מזל קשת והוא גדי - תמיד התחזיות היו אופטימיות לגבינו באופן יחסי.

מאמינות לאסטרולוגיה ?

.

אין ספק שמדובר בבחור הכי מפנק שיצאתי איתו בחיי.

בחיים לא הוציאו עליי כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר.

הוא מרעיף אהבה, פינוקים, מגע, ידיים, כל הזמן, לפעמים זה אוברוולמינג.

זה היה לי מרגש בהתחלה, לקחתי את זה אישית וזה קסם לי,

כי קישרתי (פירשתי) את הכסף שהוא הוציא עליי אל הרצון שלו להשקיע בי ולהיות איתי,

לא ידעתי להכיל כסף או שפע בתוכי.

הפרשנות שלנו יוצרת קשרים במוח - תגובת שרשרת של - מחשבה נקשרת למחשבה - שמשחררת הורמונים מסוימים שמייצרים רגש כלשהו.

אם זה רגש טוב - נמשיך לספר לעצמנו כל סיפור שצריך כדי להמשיך לחוות את הרגש הזה -

אם זה רגש פחות נעים לרוב נמנע מהגורם.

גם אני בצורה טבעית, הרגשתי צורך להוציא עליו יותר כסף ממה שיכולתי למרות שהוא מעולם לא רצה או ביקש כמובן, תמיד התעקש לשלם על הכל בעצמו והרגשתי שזה לא בסדר, אז ניסיתי לשלם על מה שיכולתי.

מעולם לא הרווחתי את הסכומים שהוא היה מוציא עלינו בחודש, והיינו רבים גם על נושא הכסף לא מעט.

שמתי לב, כשהוא היה משלם עליי זה ישר הפעיל אצלי התרגשות פנימית - כאילו שנדיבות כלפיי שוות ערך להרגשה שאני אהובה, חשובה, ומוערכת, אני מרגישה כמו נכס לא ראוי שמשקיעים בו, תרגמתי את זה כמו איזה הצהרה נסתרת שבאה לידי ביטוי בחומריות.

אני לא מכירה את זה מהבית או מעצמי, אף פעם לא היו בבעלותי סכומי כסף גדולים ורק יכולתי לחלום עליהם, ללא שום אמונה שכסף גדול זה משהו שאני יכולה לעשות או משהו שאני שווה בכלל, לכן זה יצר עניין גדול אצלי והפרשנות שלי רק גרמה לי לאחוז בו יותר מתוך תחושה של ידיעה פנימית שנודענו זה לזאת,

כי כשאני איתו והוא משקיע בי - זמן אנרגיה וכסף - אני מרגישה שווה, "הערך שלי עולה כשהוא איתי" -

כאמור רגש חיובי ישאיר אותנו כפופות לפרשנות ולסיפור שלנו.

דגל אדום! אנחנו לא אמורות להרגיש יותר או פחות שוות לצד כל אדם שנהיה איתו או בלעדיו,

אנחנו שלמות מעצם היותנו, זאת קריאה להסתכלות פנימית.

לא הייתי ערה ומודעת שזו הפרשנות שלי, פשוט הגבתי דרך מה שהמוח שלי סיפר שזו האמת.

האמת במציאות הייתה, שאני לא הייתי הבחורה הראשונה שהוא פיזר עלייה סכומים, גם לא הבחורה הראשונה שהוא הטיס לחו"ל לחופשות הכל כלול עליו והוצאות גבוהות, הפרשנות שלי הייתה רק שלי.

 "חלוקת תפקידים" זה  יצר הישרדותי שטבוע מימי קדם באנושות -

גברים מספקים ביטחון (פיזי, כלכלי, על כל סוגיו), ונשים מספקות מיניות ובית -

זה מין הסכם כזה שלא אומרים אותו שחור על גבי לבן אבל כולם יודעים שהוא קיים, והוא עבר מדור לדור, לא היה צריך בכלל להגיד במילים - כולנו ראינו את זה בבית - בטלויזיה - זה מושרש עמוק בפנים, בין אם זה עושה לנו באמת טוב ובין אם לא.

בעידן של היום, נשים לאו דווקא צריכות גברים כדי להרגיש בטחון כלכלי.

אבל נשים עם מחסור בהערכה הפנימית ופחד ביכולתן יימשכו לגברים עם מחסור בהערכה הפנימית שלהם. הנשים "מקבלות בטחון" דרך הגנה ובטחון כלכלי שהגבר מספק להם כי קיים בהן פחד שהן לא יכולות לספק זאת עבורן , והגברים "מקבלים בטחון" דרך שליטה בחומריות ומתוגמלים על כך מינית - הם יימלאו את החוסר הזה אחד של השנייה בהספקת האלמנטים שכביכול ממלאים להם את המיכל לזמן קצוב, ועל זה מבוסס הקשר - החלפת אינטרסים למילוי מחסור פנימי שמנוהל מתוך פחד ושליטה.

מכירים זוגות שחיים ככה כל חייהם?

אגב, אם הקשר לא יצלח כי אחד מהספקים יפסיק לספק "סחורה", אז הם יחליפו בני זוג וימשיכו ככה לאורך כל חייהם מבלי להבין שיש להם קריאה להתעמק פנימה ולנקות את הסחר הזה שהעבירו לנו מדור אל דור. המנגנון הישרדות הזה לעולם לא יימלא אף אחד כי הוא מנגנון הישרדות.

וכמו שכבר אמרתי, אי אפשר לאהוב באמת בהישרדות, אי אפשר לתקשר, אי אפשר ליצור, אי אפשר להקשיב, אי אפשר לבנות, אי אפשר להשתנות

כי הישרדות היא מנגנון אוטומטי ששולט בנו מתוך פחד.

זוגיות טובה, יציבה ואמיתית יכולה לשגשג רק על "מנגנון" מודעות, תקשורת , פתיחות ואינטמיות שהם הזרעים לפריחה ואהבה.

- רק מתוך חיבור פנימה של כל אדם לעצמו נוכל להעניק למי שמולנו -

כמו העץ שמחובר לשורשים, והוא בית והזנה להרבה סוגי חיים -

אינטליגנציית האהבה היא מנגנון הטבע - ממנו הגענו ואליו כולנו רוצים להגיע,

פשוט שכחנו איך.

"איזה זוג ישרוד ביחד בלי למצוא את ההבדל בין אהבה, שליטה ופחד?" 

- אמר טונה וצדק.

לחצו פליי בחיאת זה מוסיף לחוויה -

אצלי הפצע היה בתחושת הערך שלי, זה היה פצע עמוק ממה שחשבתי, כגודל ועומק הפצע משכתי לחיי אהבה פצועה בדיוק באותו הפצע, פשוט עם "שפת אהבה פצועה" הפוכה משלי.

אני מאמינה עד היום שנמשכנו כי היה פוטנציאל לריפוי הפצע - מינוס ועוד מינוס שווה פלוס, אבל עם פוטנציאל לא הולכים למכולת, עם פוטנציאל אנשים לא מגשימים את עצמם, עם פוטנציאל אנשים לא אוהבים את עצמם, פוטנציאל ללא פעולות תומכות שווה לתחת.

הנשמה שלי הרגישה חזק שיש פוטנציאל למשהו גדול מאתנו ברגע שהוא נגע לי ביד, ברגע שנחשפתי לראשונה לנשמה שלו, ונאחזתי בו כאילו החיים שלי תלויים בזה לאורך כל הקשר, איתו הרגשתי את הפוטנציאל שלי להרגיש שלמה, מלאה, אבל זה החזיק רק לרגעים.

הנשמה שלו גם הרגישה את זה חזק אבל הוא לא הבין ולא היה מוכן לכך, הוא פחד לצלול אל הילד שבתוכו ולגלות שכל החומריות בחייו, כל הכמיהה לאהבה דרך החוץ, הם בסה"כ אמצעי הגנה שלמד בילדותו שגורמים לו להרגיש "בטוח" בתוך עולם לא בטוח שבו גדל, ממש כמוני.

בכל אדם יש צד זכרי ונקבי, כל עוד לא נלמד לרפא את הצדדים הנקביים והזכריים שבנו דרך פעולות, נמשיך לפגוש שיעורים ואנשים שאיתם הפצעים האלה רק ייגדלו עוד ועוד.

אני בן חלקנו אותה "שפת אהבה פצועה", היא רק באה לידיי ביטוי הפוך אצל כל אחד מאתנו.

היא הייתה הפצע האדיר שמשך אותנו זה לזו והיא הייתה מה שיצר בנו את הוריקן המטורף שעפנו ממנו במשך 3 שנים.

כל עוד הפצע של שנינו עדיין היה פתוח, לא מטופל, לא פתור ולא נחקר לעומקו, נמשכנו להוריקן הזה של הביחד, שוב ושוב ושוב, לא משנה מה עברנו, זה היה חזק מאתנו.

*הוריקן - משיכה בלתי נשלטת לדברים חיצוניים או פעולות שנעשה שאינן תומכות באהבה פנימה

ומובילות אותנו להרס עצמי במנעד מסוים.

כדי להשתנות עלינו להיות מודעים לפעולות שלנו, לכאבים שלנו, לפצעים שמפעילים אותנו, להרגלים הפוגעניים שאנו עושים לעצמנו - זה הצעד הראשון והמשמעותי.

כשאנחנו באהבה אמיתית אל עצמנו - יהיה לכך ביטוי ישיר במציאות, בדרך שבה נתנהג לעצמנו, בבחירות שלנו, בהרגלים שלנו, באנשים שנבחר שיהיו בחיינו.

חשוב לי להגיד שיש אנשים שיש להם שפת אהבה שמגיעה דרך כסף וחומריות וזה סבבה,

אבל כשעיקר פעילותה מתקיימת דרך חומריות בעייני זה דגל אדום כי זה בעצם מסיט כל פעם את האדם מלצלול לעומק האי נודע שבתוכו.

כל פעם שעולה משהו או חוסר נוחות זה "ייפתר" בעזרת כסף,

"קנייה מסיחת דעת" מכירות את זה ?

ננסה להניע את תשומת הלב למקום אחר, רק לא לגעת בנקודה הפצועה שעולה,

רק לא להרגיש את הכאב הזה,

את הלא נודע.

זה מנגנון הגנה קדום שמנתק אותנו מלרפא את הלב שלנו,

אנחנו נבחר לחזור לפעולות האוטומטיות שהמיינד שלנו ירגיש בהם "בטוח", אך כל קשר בין הפעולות האלה לביטחון אמיתי הוא שקר שהמצאנו ותרגלנו שנים ארוכות רק בגלל הפחד מלהרגיש.

רוב אנשים שמדחיקים דברים דרך חומריות יעשו זאת גם עם אלמנטים נוספים חיצוניים, הכל כדי לא להעמיק אל עומק הפצע שלהם, הם יימצאו כל דבר שיסיט אותם, רק לא להרגיש, לרוב זה יהיה השילוש המפורסם - סקס, סמים ואלכוהול- כאמור זה מנגנון הגנה (שאינו רלוונטי למאה ה20)

והוא מספר לנו סיפור שלם על הבן.ת זוג שבחרנו -

היום אני יודעת שזה דגל אדום, והדגל הזה היה מולי מההתחלה כשהכרתי אותו, בחרתי להתעלם ממנו כי הפצע שלי להיות נאהבת היה גדול באותה מידה.

זה בסדר שיהיה לנו שפת אהבה שתתבטא דרך כסף לצד תקשורת פתוחה, חופשייה ומאפשרת,

אבל, כשזה מגיע ללא יכולת ביטוי בתקשורת ועם אי יכולת התמודדות ברגע שאחד מה"עוגנים" ששולטים בנו תת הכרתית נעלמים כמו לדוגמה סקס, סמים, אלכוהול או כסף או מה שזה יהיה שם - זה בא לחפות על משהו ולרוב אם נתעמק ונהיה אמיצות לחקור,

נגלה שזה מחפה על חוסר כנות בתוכנו להרגיש את הרגשות שלנו, להיות נוכחות עם עצמנו.

בני אדם יכולים להתעמק מול הפרטנר.ית רק לעומק שבו הם הגיעו עם עצמם.

אי אפשר "לסחוב" אף אדם אל עבר העמוקים בכוח כי הוא יברח או ייטבע.

המלצת ששווה יותר מזהב - שחררו מחייכם כל אדם שאינו בהלימה עם המעשים והמילים שלו,

וחזקו את ההלימה בתוככן.

דצמבר 2017

היומולדת שלי.

הוא יזם הפתעה שבחיים לא עשו לי.

הוא סגר עם הבוסית שאקח חופש ולקח אותי בהפתעה לחופשה רומנטית בפאקינג ונציה.

אני לא מכירה אף בחורה שאחרי חודשיים פלוס מינוס הטיסו אותה לחופשה רומנטית לונציה, ואתן?

בשבילי זה היה "וואו במה זכיתי?!"

הוא כבר היה שם, פעם או פעמיים עם האקסית שלו הוא סיפר לי, אבל עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי עם מישהו בכלל בחיי, הרגשתי שזכיתי בפייס, לא עיכלתי שזה מגיע לי.

כפתור הריצוי בתוכי היה על פול און.

ביום הראשון שלנו שם היה כל כך קר, דצמבר באירופה יו נואו.. היה לי קפוא, אז הוא קנה לי כפפות באחד הדוכנים שם וכובע שלא יהיה לי קר, המחוות האלה היו ממיסות אותי ולקחתי אותן ממש ללב -

פרשנות ותגמול זוכרות?.

שטנו בגונדולות, טיילנו מלא, אכלנו במלא מסעדות, הקצב חיים שלו מאוד מהיר לעומתי והיה לי קשה לעקוב אחרי כל הפעילויות שהוא רצה שנעשה מדיי יום אבל רציתי לחוות את החוויה שהוא יצר לנו, וגם רציתי שיהיה לו כיף איתי אז דחקתי בעצמי לעמוד בקצב שלו.

האמת היא שהיה לי קשה לעמוד בקצב הזה - כפתור הריצוי שלי היה על און ופשוט הגבתי לפי הכפתור הזה מתוך תחושה של הכרת תודה שזה בכלל החיים שלי באותם הרגעים, כמו ילד רעב מעולם לא אכל והגישו לו עכשיו מגש של כל טוב מולו. לא הייתי רגילה לקבל מעולם כזה שפע לחיי, זה היה אובר וולמינג (מציף).

הקצב המהיר שלו התבטא גם במיניות שהייתה הרבה יותר רעבה ממני, בתחילת הקשר שיתפנו אחד את השניה על מערכות יחסים קודמות, הוא סיפר לי על האקסית שלו לא מעט וכמה המיניות שם הייתה הליבה בקשר ביניהם שחיברה אותם ביחד מלכתחילה, ידעתי בתוכי שאני לא דומה במיניות שלי לאקסית שלו לפי הסיפורים הרבים שלו, ובכל זאת, רציתי להוכיח לעצמי שאיתו תהיה לי הלימה בין מה שאני מרגישה, למיניות שאקיים איתו, ובאמת בתחילת הקשר ההתלהבות שלי הייתה גדולה, רציתי להוכיח לעצמי

"שאני שווה אותו" (אומג איזה דגל אדום - זו מחשבה מעוותת)

יזמתי הרבה יותר מתוך התחושה הזאת, הייתי מפתיעה אותו בעבודה כשהוא היה במחסן, או בזמן נסיעה או במקלחת, מאוד רציתי למצוא את המיניות הערה שלי איתו, אבל אבל הגוף מרגיש ויודע הכל, הגוף מקשיב לכל המחשבות שאנחנו לא מצליחות תמיד להיות ערות להן , אי אפשר לעבוד על הגוף .

לאט לאט האנדומטריוזיס שלי התחיל להתחזק, כל פעם שהיינו שוכבים היו מתחילים לי כאבים בבטן בהתחלה הם היו ממש עדינים, מאוד רציתי להאמין שאיתו האנדו שלי יירפא, אבל ככל שהקשר ייתארך האנדו התחזק יותר ויותר.

שיתפתי אותו מההתחלה באנדומטריוזיס שלי, היה לי חשוב שידע, הוא גילה אכפתיות אמיתית, הוא רצה לעזור לי, הדרך שבה הגיב הייתה מלאת אמפתיה כל עוד המשכנו לקיים יחסי מין.

התגובה הרגישה שלו אליי המשיכה להפעיל אצלי את כפתור הריצוי , מתוך התחושה "שקיבלתי מישהו שלא מגיע לי", והמשכתי "לפצות" אותו עוד יותר ממה שבאמת רציתי באמת הפנימית שלי.

גם בונציה רבנו והשלמנו, זה כאילו היינו מדברים שתי שפות שונות שלא מתחברות כמעט לעולם,

מצד אחד נמשכנו להיות אחד עם השניה ממש כמו מגנטים, מצד שני עלו המון כאבים בתוכי כשהייתי איתו ולא ידעתי איך לבטא את עצמי מולו, הלחצני מצוקה שלי נפעלו מולו והוא היה חסר כלים מולם, חזרנו על המעגל הזה אינספור פעמים כשכל פעם אנחנו יותר ויותר פגועים אחד מהשניה אבל גם קשורים אחד לשניה יותר ויותר.

בסוף דצמבר הגיעה היום הולדת שלו, הוא חגג 31 ונורא רציתי להעניק לו מתנה משמעותית לתחילת הקשר שלנו שתגרום לו להרגיש אותי ואת אהבתי, אז...

קבלו סיפור קצרצר משעשע ...

הכרנו בחודש נובמבר, תחילת החורף, כשהייתי ישנה אצלו התפלאתי לגלות שאין לו שמיכה, הוא ישן עם סדין, בהתחלה חשבתי אולי הוא יוציא את הפוך שלו כשיהיה ממש קר אבל הגיע דצמבר- ינואר וכבר נהיה קר והוא המשיך לישון עם סדין משום מה, חשבתי לעצמי,

מי ישן רק עם סדין בחורף?

לא הייתה לו שמיכת חורף.

(ברור שהיה לי קר בעצמי בלילות שישנתי אצלו) אבל בעיקר רציתי להעניק לו תחושה של בית ותחושה שהוא עטוף באהבה דרך השמיכה והמצעים שקניתי לו ליום הולדת.

על המצעים הדפסתי לו את סלוגן של העסק שלו בענק - SPREAD LOVE ;)

והוספתי קריצה ליד הכיתוב כי חשבתי שזה יהיה משעשע המחשבה שנעשה אהבה במצעים האלה כשהוא ליטרלי

spread his love with me... you know? :)

רק בהמשך הבנתי כמה אירונית המתנה הזאת הייתה, כי ג'ון היא עצמה ה  LOVE SPREAD שלו.

קוראים לזה מניפסטיג, היום אני הרבה יותר מבינה את הכלי העוצמתי הזה ומשתמשת בו בהכרה ומודעות ערה, אבל אז, באמת שזה היה בתמימות, נשאר לי רק לצחוק על זה, זה די מצחיק לדעתי.

הוא כהרגלו היה חוגג את ימי ההולדת שלו בגדול, הוא אירגן לעצמו מסיבה בעסק, וכמובן שהתרגשתי להגיע ולחגוג איתו ועם כל החברים והחברות הרבים שהזמין.

הגיעו המון אנשים ובין היתר הוא הזמין גם את האקסית שלו, שהוא היה אומר כל הזמן עליה שהיא "משפחה" בשבילו ולכן הם נשארים בקשר, אם רק הייתי יודעת כמה זה דגל אדום.

אבל האמנתי לו שהוא רואה אותה "כמשפחה", יכול להיות שהוא באמת גם שיכנע את עצמו וזה לא היה במודע, אז לא עשיתי מזה עניין, למרות שהרגשתי היטב את המתח באוויר כששתינו היינו באותו החדר.

הגעתי באיחור למסיבה, וכשהגעתי הוא סיפר לי שהוא ישב איתה וסיפר לה שיש לו חברה חדשה שהוא אוהב ושהיא תפגוש אותה היום, ובתגובה היא בכתה והיה לה קשה לשמוע את זה, ככה הוא סיפר לי.

הם כבר שנתיים לא ביחד בערך בתקופה הזאת, אבל שומרים על קשר מסיבות שאינן היו לי ברורות באותו הזמן אבל לא מיהרתי לשפוט, מאוד בטחתי בו מההתחלה, ראיתי בו את הילד הטוב שבו שרק רוצה להעניק אהבה ולקבל, היו לו כל הזמן בנות סביבו, זה לא הפריע לי, כי הרגשתי בטוחה באהבה שלו אליי.

היום הולדת שלו הסתיימה בריב בנינו כמובן.

רבנו ביום הולדת שלו, רבנו ביום הולדת שלי, לא היה כמעט שבוע בלי ריב, וכשאני אומרת ריב, אני אומרת צעקות איומות, מילים קשות מאוד, אני הייתי כל הזמן בוחנת כמה הוא מסוגל לעבור איתי, הייתה לי שפה משתלחת שלא שלטתי בה והוא היה נפגע ממנה מאוד מהר ובצדק.

הוא מנגד, היה צורח וכועס עליי בווליום שאולי שמעתי רק מאמא שלי בעבר.

איכשהוא לרוב לא התרגשתי מזה מדיי - הבנתי ברוב הריבים את הכעס שלו,

אז נתתי לזה מקום. פשוט הקאנו אחד על השניה בכל ריב את כל הרעל שהיה בתוכנו,

והיה בנו הרבה רעל.

בסוף כל ריב, הוא היה הולך לשתות ולעשן, אני הייתי מתבודדת בדירה שלי, בדרך כלל נרדמת -

כל אחד ברח מעצמו , רק כדי לא להרגיש.

היו ימים שהכאב היה כל כך גדול שלא יכולתי להכיל אותי.

גופי הכיר כאבים גדולים עוד מילדות וידע לנתב אותם בחוכמתו לכדי כתיבה,

אז הייתי יושבת ומוציאה הכל על הפסנתר, על הדף, דרך הקול.

היום אני יודעת שאלה כלים טבעיים שהשתמשתי בהם מבלי לדעת שהם הצילו אותי בהמון מצבים מילדותי שבהם נאטמתי רגשית, לא היה לי למי לפנות, הסתגרתי שעות בחדר ומצאתי את הדרך לפרוק אותם בצורה שבה אני לא בורחת מכאב, מהרגשות, אלא חוברת אל הרגשות ויוצאת מועצמת דרך הסקיל הזה שתירגלתי שנים ללא מודעות, דרך הדרכה פנימית חכמה שקיימת בכולנו.

כתיבה. אומנות. יצירה . קול. הם כלים להתחבר אל עצמנו, לבטא את עצמנו, לראות את עצמנו, לתעד את עצמנו, להרגיש את עצמנו, להכיר את עצמנו, ולברוא את עצמנו מחדש.

למרות כל זה, הייתי עם תקווה גדולה שככל שהקשר הזה ייתקדם הוא יישתפר כי נלמד אחד את השניה, סיפרתי לעצמי שיש סיבה לאהבה המטורפת הזאת ושאסור לוותר עליה, צריך ללמוד אותה, להילחם עליה, אבל לא ידעתי איך.

אחרי חמישה חודשים, שוב נפרדנו לחודש שבו כל אחד מאיתנו טס לחופשה בעולם.

אני טסתי לראשונה בחיי עם חברה לזנזיבר, למקום הכי יפה בעולם.

לא משנה כמה מושלם היה לי, חופים מושלמים, חופש מוחלט, אוכל טעים, חברה טובה, אנשים ותרבויות חדשות, שום דבר לא עזר לי.

סבלתי כל רגע בלעדיו, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו לרגע וכל מה שרציתי רק שיהיה איתי שם.

המוח שלי לא הפסיק לחשוב מה הוא עושה שם והאם הוא שכח אותי, חששתי שהוא יעבור הלאה ולא ייתן לנו עוד סיכוי, החשדות שבי התחילו להתעורר כשהיה מספר לי שהוא נפגש עם האקסית שלו פה ושם,

אבל להפתעתי כשהוא חזר לארץ שוב נמשכנו כמו מגנט, קבענו להיפגש, הוא לא היה עם אף אחת והבטחון שלי בו התחזק, ושוב כמו מגנט חזרנו להיות ביחד,

אבל זה כרגיל, החזיק רק מעט מאוד זמן כי אחרי חודש בלבד אחרי הוא שוב נפרד ממני,

"הפעם זה סופי".

הוא כתב לי

"אני צריך להיות יותר ברור איתך, צריכים לשחרר,

מצטער שזה לא פנים מול פנים,

יותר קל לי לחשוב כשאת לא לידי ואני משחרר ממך כי זה מה שנכון לי"

ניסיתי להתחנן אליו שננסה שוב, כ"כ רציתי לקבל ממנו חוויה שונה,

כ"כ האמנתי משום מה שאנחנו מסוגלים לצלוח את הקשר הזה,

האמנתי בו ובי יותר מאשר האמנתי בעצמי לבד - דגל אדום.

בסופו של דבר הוא נפרד ממני שוב, עכשיו אנחנו כבר חצי שנה מכירים, והפעם כבר הייתי למודת פרידות אז ביקשתי ממנו שאם זאת פרידה אז הפעם שיעשה את זה כמו שצריך כי הפינג פונג הזה גומר אותי.

.

זאת הייתה הפרידה הראשונה מבין כל הפרידות שקדמו להם שהתחיל בינינו נתק אמיתי.

בכל הפרידות הקודמות, אומנם "נפרדנו" אבל המשכנו להסתמס אחרי "הפרידה" כאילו שהכל כמעט כרגיל.

מכירות את זה ?

נפרדתן ממישהו או הוא מכן, לא משנה, ומשום מה אתן עדיין מדברים מדיי שבוע ?

והשיחות בינכם מייצרות בכן רגש, מכירות את זה? יופי - דעו שזה דגל אדום!

אם בחרנו להיפרד, אז תיפרדו, זה שוב פעם ההרגלים ש"שומרים" עלינו מכאב - כך בדיוק מייצרים נתיבים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, שמופעלים לנו במוח בצורה אוטומטית כבר - בחוסר מודעות מוחלט כן?

כאב ללא סוף.

תתבוננו לרגע בכל הפרידות בחייכן, האם יש בהם משהו במשותף?

האם למדתן בכל פרידה ויישמתן בקשר שאחריו?

אם לא, זה זמן מעולה לנתק נתיבי מחשבה שפוגעים בנו ולייצר בתוכנו חדשים.

איך מתחילים? בכתיבה מתבוננת.

אחד הטיפים החשובים שלמדתי בקשר הזה - הוא להחליט ולעשות - אם החלטתם שאדם מסוים לא צריך להיות בחיים שלכם, ואתן בטוחות בכך, צרו איתו שיח שמתקשר את זה ומיד אחרי נתקו כל תקשורת איתו לפחות בחודשים הראשונים של הפרידה, זה כל כך חשוב והכרחי למוח שלכם הנתק הזה, הרי מדובר בהתמכרות, ככל שנישאר בקשר אנחנו ממשיכות להזין את המוח שלנו בהורמונים שמשתחררים בכל פעם שאנחנו באישזהוא מגע איתו, אפילו אם זה "רק וואטספ".

זה לא בריא, זה הרסני. הלב חייב זמן להתאבל ומרחק הוא הכרחי. "זמן מרפא את הכל"? - לא.

אבל העבודה שנעשה בזמן הזה עם עצמנו בהחלט יכולה לרפא.

אני זוכרת את הבקרים שאחרי הפרידה הזאת,

הלכתי שבורה לחלוטין לעבודה, לא הצלחתי לישון בלילות, רק בוכה, הבנתי שהפעם זה אמיתי.

כל שיר ברדיו עשה לי לבכות כי הזכיר לי אותו, הוא כ"כ היה לי חסר, כ"כ התגעגעתי אליו, כל תא בגוף שלי כמו מסוממת ביקש אותו, הדבר היחיד שעזר לי זה לחזור לקרוא את המילים האחרונות שכתב לי,

בהן נפרד ממני בוואטספ, המילים הברורות שלו עזרו להמשיך הלאה, ולא לחשוב אם יהיה לי צ'אנס נוסף.

ואז הגיע הריבאונד...

עוברים הימים, ואני מתאבלת על הקשר הזה יום יום, שעה שעה, וערב אחד אני מסיימת משמרת בחנות ושעה לפני תום המשמרת שלי נכנס אופנוען לחנות עם קסדה ושואל אם יש לי מטען לטלפון שלו בחנות, עניתי שכן למרות ששנאתי שגברים נכנסים לחנות כי ידעתי שהם לא קונים (מן הסתם זאת חנות בגדי נשים)

וסתם מבזבזים לי את הזמן, אבל משום מה הייתי נחמדה ונתתי לו להטעין.

בזמן שהוא מחכה לטלפון שלו בהטענה, נוצר קצת מצב מביך והתחילה להתפתח שיחה בינינו,

הוא מספר לי על עצמו, שהוא בן 40 גרוש עם שתי בנות ושלגרושה שלו היו עסקים באופנה, ובלה בלה בלה..

ופתאום בלי לשים לב לכמה דקות לא חשבתי על בן מזה שבועות, בכלל.

הרגשתי הקלה כל כך גדולה.

חצי שנה מהרגע שהכרנו ולא היה לי שעה אחת ביום מבלי שחשבתי על בן,

לא יכולה להסביר איזה הקלה הרגשתי.

עובר הזמן ואדון אופנוען נשאר איתי בחנות לקשקש עד שנגמרה לי המשמרת,

הוא יצא מהחנות לאופנוע שלו שהחנה מול החנות על המדרכה ונעמד שם, לא הבנתי למה בהתחלה.

נעלתי את החנות וכשיצאתי ממנה הסתבר שהוא חיכה לי ליד האופנוע שלו עם פתק ובו מספר הטלפון שלו,

" אשמח לפגוש אותך לקפה" הוא אומר לי, ואני עונה "תודה", לקחתי את הפתק מנימוס, והלכתי.

זרקתי את הפתק עם המספר שלו לפח הקרוב בדרכי הביתה.

.

אחרי שבוע, אני בחנות במשמרת צהריים, החנות נמצאת על רחוב סואן בתל אביב, ופתאום אני שומעת צפירות חזקות מהרגיל, יצאתי מהחנות ואת מי אני רואה?

אדון אופנוען בתוך ג'יפ שטח גדול לבן, עומד וחוסם את התנועה בזמן שמצפצפים לו, יורד מג'יפ ואומר לי

"נו את יוצאת איתי הערב? אני מחכה לך עם הג'יפ שתסיימי לעבוד, נוסעים לטיול ג'יפים מתחת לכוכבים,

 את לא יכולה לסרב לזה !, אני בא לאסוף אותך בשמונה"

נכנס חזרה לג'יפ ונעלם.

היו לי כמה שעות עד לסיום המשמרת לחשוב על זה, בהתחלה היה לי ברור שאין מצב, מה קשור הכרויות כרגע אני שבורת לב, לא מעוניינת ולא מסוגלת להכיר אף אחד, ואז עלתה לה עוד מחשבה,

למה בעצם לא ללכת איתו? כשאני איתו אני לא חושבת על בן סוף סוף.

הרגשתי שוב מתוגמלת לבלות עם מישהו את הזמן שלי - שוב התחושה שאני ראויה ושווה התחילה למלא אותי. החלטתי שכדאי לי לנסות, ופתאום גם נתתי לעצמי רשות להסתכל אליו כגבר מושך, עד לאותו הרגע לא חשבתי על זה בכלל.

אדון אופנוען היה גבר מסוקס, שיערו מאפיר, שפתיים בשרניות, חיוך נאה, שיער מלא, הבחור נראה טוב, אבל הוא לא בן.

חשבתי לעצמי אז שבן הוא הגבר היפה ביותר שראיתי -

כשאנחנו באהבה אנחנו רואות רק דרכה.

נגמרה לי המשמרת והוא אסף אותי מהחנות בג'יפ הלבן שלו אין לי אפילו מושג לאן.

בדרך הוא עצר לקנות פירות באמפם, וחטיפים ושוקולד, "תבחרי מה שבא לך" הוא אמר

-"לא בא לי כלום זה בסדר"

בכל זאת הוא מילא שקית במלא פירות וחטיפים ונסענו.

נסענו לפחות איזה שעה, בדרך הוא כל הזמן החמיא לי, כמה שאני יפה וסקסית בעיניו, ושביום שהוא נכנס לחנות להטעין הוא בכלל היה בדרך לדייט אבל ברגע שהוא פגש אותי הוא לא הפסיק לחשוב עליי וחתך מהבחורה מהדייט, עוד לפני בכלל שדיברנו.

"ככה אני אמורה להרגיש!"

חשבתי לעצמי, "ככה הייתי רוצה את הבן זוג שלי - מישהו שנלחם עליי, מישהו שעף עליי, מישהו שרוצה אותי בכל מצבי הרוח שלי וכל הזמן".

אדון אופנוען היה כמו מתנה לאגו שלי באותו הרגע , הייתי זקוקה לשמוע את כל זה, הייתי זקוקה לצאת מהאמונה "שאין אף גבר בעולם שיכול להיות לי טוב יותר מבן או שירצה אותי בכלל יותר ממה שבן רצה ויכל לתת לי" - זה בדיוק הקול של אהבה הישרדותית, של הפחד.

אהבה הישרדותית היא אהבה אגואיסטית - איך נזהה אותה בתוכנו?

נתבונן במחשבות שלנו ונזהה שהיא כל הזמן בחיפוש אחרי "מה אני מקבלת או מה אני מפסידה?"

היא מונעת מפחד ומכאב,

לעומת אהבה מודעת ומחוברת שמתעסקת בלהעניק כל הזמן - בלקחת אחראיות - לבטא אהבה שמקיימת הלימה בין העצמי לבין מי שמולי.

כשאנחנו חיות בתוך הישרדות זה כמעט לא משנה מי יהיה איתנו, - אנחנו נממש שוב ושוב את מה שקיים בתוכנו - הדרך היחידה לצאת מזה היא לעשות עבודה פנימית ולרפא את עצמנו ומתוך הריפוי נוכל למשוך גברים בהלימה.

תמיד היה לי את החלום "דיסני" הזה שגבר בוגר ייכנס לחיי, והוא יהיה מודע לעצמו, ותהיה לנו תקשורת ושפה משלנו, וביחד נעבור טרנספורמציית ריפוי זוגית והוא יירפא אותי ואני אותו, וביחד נתפתח במגוון של רבדים, ונחייה באושר ועושר בלה בלה בלה..

ובכן... אני לא אומרת שזה לא יכול לקרות, אבל למה לנו לחכות למישהו כשאנחנו יכולות לקחת אחראיות על החיים שלנו בעצמנו כבר מעכשיו?

הגענו לאיזה צוק, השמיים היו מלאים כוכבים ומהצוק הייתה נקודת תצפית על מטוסים ממריאים ונוחתים.

ישבנו קרוב אבל לא מדיי אחד לשנייה, והתבוננתי באדון אופנוען שהיה נראה נאה למדיי במבט שפחד להתעמק בו, הרגשתי כל כך שברירית באותו ערב.

נתתי לו להתקרב אליי. הייתי כל כך זקוקה לחיבוק שדי מהר מצאתי את עצמי מחובקת בזרועותיו,

סיפרתי לו שאני אחרי פרידה והוא פשוט המשיך וחיבק אותי ואמר לי שהולך להיות לנו כיף ביחד,

" אני אדאג שלא תחשבי עליו, אולי אפילו תבואי איתי לחופשה בחו"ל זה יעשה לך טוב, יש לי מלא נקודות לנצל"

לא חשבתי שיקרה משהו יותר מדיי בינינו באותו הערב, אבל האמת שכ"כ רציתי להתמסר כדי שהמוח שלי ישחרר את האובססיביות במחשבות על בן.

הוא התקרב לנשק אותי וזרמתי, היה כל כך מוזר לנשק אדם אחר, עמוק עמוק בתוכי קיוויתי שבן יהיה הבחור האחרון שאנשק בחיי, והנה אני יושבת על הר מתחת לכוכבים ומתנשקת עם בחור בן 40 שהכרתי בחטף לפני שבוע, מי היה מאמין?

אבל המוח שלי לא שיחרר.

כשהוא נישק אותי, חשבתי על השפתיים של בן,

כשהוא חייך חשבתי על השיניים של בן,

כשהוא חיבק אותי חשבתי על הזרועות של בן,

כשהוא החזיק לי את היד חשבתי על הידיים של בן,

כשהוא התקרב אליי חשבתי על הריח של בן, זה שיגע אותי.

החלטתי שאדון אופנוען יהיה העזרה שלי להפסיק לחשוב על בן, לא ידעתי לאן יוביל הקשר הזה,

אבל הבנתי שכנראה היקום שלח לי אותו כדי שיעזור לי ללקק את פצעיי.

באותו לילה הוא החזיר אותי הביתה, החלפנו טלפונים וקבענו דייט נוסף.

הבנתי למה אנשים עושים ריבאונד, זה עוזר, הלוואי ואתאהב בו חשבתי לעצמי.

בדייט הבא כבר ידעתי שנשכב, רציתי כבר "לנקות" את האנרגיה בגוף שלי מהפעם האחרונה שהייתי עם בן כדי שאולי המחשבה שאהיה עם מישהו אחר תעזור להפחית את המחשבות שלי עליו שעדיין לא פסקו.

הכנתי את עצמי שהלילה זה קורה ואני ממש עוברת הלאה.

 אדון אופנוען תכנן לנו דייט על צוק מול הים בליל ל"ג בעומר, הוא עשה לנו מדורה ופיקניק באמצע שום מקום, רק הירח והכוכבים מאירים מעלינו, זה היה מושלם, המדריך המושלם לריבאונד !.

הרגשתי שהוא רוצה אותי ורציתי לזרום בתקווה שזה יקל על המחשבות שלי, בדרך כלל אני צריכה הרבה יותר זמן כדי לרצות לשכב עם מישהו, לא נמשכתי אליו בטירוף ולא היו שום רגשות אליו כמו שבדרך כלל קורה לי, הפעם פשוט רציתי לעבור הלאה, זה כל מה שעניין אותי, להפסיק לחשוב על בן.

אז עשינו את זה בטבע, בלילה, על שמיכת פיקניק, באמצע שום מקום,

השאלה הראשונה שהוא שאל אותי איך שהתחלנו להתחמם היא

" מה אני אוהבת? תספרי לי שאדע איך לעשות שהכי תיהני "

זו הפעם הראשונה ששאלו אותי את זה ככה במפורש,

לא ידעתי מה לענות, פשוט עשיתי מה שאני תמיד עושה - נותנת שואו ומתנתקת מהגוף.

הבולבול שלו היה ממש שונה משל בן, שונה בתחושה בגוף, שונה בתחושה בפה, המוח שלי ישר השווה וזה גרם לי להתגעגע לבן תוך כדי האקט.

עם בן זו הייתה הפעם הראשונה עבורי בחיי שפיתחתי קשר עם הבולבול שלו, אולי זה יישמע מוזר, אבל בכל הקשרים שהייתי בהם לפני בן, ממש נגעלתי מבולבולים.

עם בן חוויתי בפעם הראשונה קשר מעמיק עם איבר מין זכרי. קשר שבו למדתי להכיר ולאהוב את הבולבול שלו בכל המצבים שלו, במצב רפוי, במצב קשיח, זה היה תהליך לא פשוט בשבילי, לפני בן לא הייתי מתקרבת יותר מדיי לבולבולים כי נגעלתי מהם, בטח שלא הייתי מכניסה אותם לפה שלי, בולבולים הגעילו אותי. עם בן פיתחתי יחסים קרובים ומרפאים לבולבול יחסית מהמקום ממנו הגעתי.

אחד הדברים החשובים שצריך לפנות להם זמן בחיים לדעתי הוא ההכרה בהתקדמות שלנו.

אנחנו נוטות תמיד לראות את הכישלונות והקשיים, וכמה שאנחנו לא מרוצות מעצמנו או מקצב ההתקדמות האיטי.

מדיי פעם זוהי חובתנו לעצור להתבונן בדברים שהשגנו כרגע ולטפוח לעצמנו על השכם על התהליך המרפא שאנחנו עוברות, אלה עובדות שאיש אינו יכול לקחת מאתנו.

יצרנו לעצמנו מציאות חדשה בזכות ולא בחסד.

עצרי רגע להתבונן בתוכך,

מהם העוצמות והחידושים שסיגלת ולמדת בתוכך בתקופה האחרונה שמשפרים אותך או

את חייך (בכל דרך שהיא) שלא הייתה בך קודם?

את מוזמנת לכתוב לעצמך מכתב תודה על ההישגים האלה, התהליכים האלה, ההתקרבות המשמעותית שעשית בתוכך אל עצמך.

מגיע לך להנכיח הצלחות. קטנות כגדולות. כך אנו מלמדות את המיינד לשים את הפוקוס על כל דבר שהצלחנו להשיג ועל כל ניסיון למידה - לחגוג ולהודות.

תשומת הלב להישגים, קטנים ככל שיהיו או גדולים זה לא משנה, והראייה שכל ניסיון הוא עוד הצלחה קטנה תעזור לנו לפרש ולנתב בין רגשות לפעולות במיינד מתוך מקום מלמד ומעצים

במקום מתוך תחושת כישלון וכאב.

אין דבר כזה כישלון - יש רק עוד שיעור ועוד למידה, כל ניסיון הוא ניסיון מוצלח כי ניסינו,

ובכל ניסיון קיימת למידה- שהיא המתנה של האמיצים לנסות.

התעלמתי מכל הדברים שהתרחשו לי במוח ופשוט נתתי שואו לאדון אופנוען כמו שהגוף שלי יודע לעשות כבר על אוטומט.

כל התנוחות שהוא רצה, כמה שהוא רצה, בתוך תוכי חיכיתי שזה יסתיים, עד שהוא גמר בקונדום ומיד התחילה לכאוב לי הבטן, אבל שתקתי, לא שיתפתי אותו.

משם נסענו אליו, הוא גר בירושלים, הייתה לנו נסיעה לא קצרה.

השעה כבר כמעט חצות ופתאום בדרך אני מקבלת הודעה מהשכן שלי שגר מעליי,

"היי אלה מישהו שחום, מבנה גוף גדול יחסית, עם שיער שחור, לא מגולח, נראה מזרחי, בעל תנועות גסות, נכנס מהר לבניין, הקיש את הקוד, עלה במהירות, דפק בחוזקה על הדלת שלך, וירד מהר,

הוא היה נראה לחוץ וחשדן, לא אמר שלום ולא חייך, אם את צריכה איזה שהיא עזרה תגידי לי"

נפל לי הלב לרצפה.

זה לא ייתכן חשבתי לעצמי.

בקרוב

המשך פרק 3 חלק ב' - "פוליאמורה, קשר פתוח, או מיניות רעילה?"

כל הזכויות שמורות לכותבת הבלוג

#זוגיות #התפתחות #אהבה #ריפוי #ריפויעצמי #התבגרות #ריבאונד #זוגיותרעילה #זוגיותפצועה